בזכות הריקוד

פריקה

היי בנות..

מה שאני כותבת פה לא קשור לסיפור.

לפני הכל, אני רוצה שתדעו שאני כותבת את מה שאני כותבת כי אני אוהבת אתכן, ואני מרגישה שאני יכולה להגיד את זה בלי שישפטו אותי.

כל מי שקוראת את הסיפור, יודעת על הקראש שלי, נכון? כולכן מכירות אני בטוחה, רובכן איחלו לי בהצלחה איתו הרי.

הילד הזה, שאני רואה אותו עובר במסדרון בבית ספר, שאני רק מחכה לראות אותו כל יום, אני קמה בבוקר וחושבת על מה ללבוש שאולי רק אולי הוא יחשוב שאני יפה היום!

הילד הזה שאני נרדמת בלילה כשאני חושבת עליו, ושכל פעם אני מבקשת שהפעם זה יצליח...

הילד הזה שאני פאקינג מאוהבת בו כבר שלוש שנים, מהרגע שראיתי אותו,
אולי יש כזה דבר אהבה ממבט ראשון...

הילד הזה שמכל מבט שלא אני רועדת, כשהוא מדבר איתי אני מפחדת שאני אתחיל לגמגם, ושהחיוך שלו כובש אותי.

אני נשמעת מטומטמת בטח נכון?

מה ילדה בגילי מבינה מהחיים בכלל??

אז אותו ילד,
הוא שבר לי את הלב.

אפילו בלי להתכוון.

כי יש לו חברה, וזה די ברור לא..?

הוא מקובל, היא מקובלת, היא בול בשבילו.

אני כל כך מנסה לשמוח בשבילו, ואני אהיה אנוכית ואגואיסטית אם אני אגיד שאני לא, נכון?

כי כשאוהבים מישהו צריך לשמוח בשבילו לא משנה מה, ואם באמת אוהבים צריך לשחרר.

סליחה, קשה לי לשחרר.

אני רואה אותם עכשיו ביחד, אני רואה את החיוך שלו שהוא מחבק אותה, הוא מאושר!

הוא כנראה אף פעם לא ידע שאני אוהבת אותו, אולי זה עדיף.

יש לה את כל מה שלי אין, וכנראה היא יכולה למלא לו את הלב ולתת לו דברים שאני לא מסוגלת.

היא רקדנית ומעודדת ומקובלת ויש לה מיליון חברות, והיא באמת יפה!
כולם אומרים את זה.

אני לא חשבתי שלב באמת יכול להישבר,
לבכות על מישהו?? פחחח
בחיים לא חשבתי שאני אבכה עליו, לא מעצב, אולי מאושר על מה שאנחנו יכולנו להיות ביחד.

אני עומדת מולו והוא לא רואה, לא רואה כלום!

הוא לא סתום או דביל או מטומטם, הוא אוהב אותה, וזה מה יש.

לעבור הלאה זה קשה, במיוחד שהוא מול הפרצוף שלי כמעט כל יום.

סורי שהפלתי עליכן את הדיכאונות שלי, חשבתי שאני אצליח להעלות פרק כבר מיום שבת, אבל כל יום יש לי מבחן, כן, גם מחר, ואין לי מושג איך אני עוד אמורה לעשות משהו עם העצב הזה עכשיו..

יש לי רק משהו אחד משמח קצת להגיד, יש לי סוף לסיפור, כבר תכננתי אותו.

מצטערת על כל החפירה שלי...