החיים שלי נהפכו לחצי חיים.
כל העולם דיבר על כל התאונה הזאת, אבל אף אחד בכלל לא חשב להזכיר את אייבי.
כל העולם גם דיבר על הפרידה שלי ושל נדין, ועל זה שהיא עזבה את הסרט.
נהייתי חצי בן אדם, שום דבר כבר לא היה שלם עבורי מאותו רגע שהבנתי שאייבי עזבה.
חזרתי ללונדון, לקחתי חופשה מהצילומים.
לא רציתי לדבר עם אף אחד, שום דבר כבר לא עניין אותי יותר.
הבנים ניסו לדבר איתי, אבל לא הייתי מוכן לדבר על הנושא הזה. אני חושב שאני אף פעם לא אהיה מוכן.
התחלתי לשתות, כל בוקר הייתי קם עם האנגאובר מהגיהנום, והייתי פשוט תובע בתסכול.
הרגשתי ששום דבר כבר לא שווה.
היא הייתי האיזון שלי,
הקרקע שלי,
השמש שלי.
השמיים היו רק חצי כחולים עכשיו כי לא הייתה שם שמש שתאיר אותם.
הראש שלי היה במקום, אבל הלב לא.
הסתובבתי רק עם חצי מעצמי.
הרגשתי חצי בן אדם,
כי החצי השני שלי לא היה לידי.
המקום השקט שלי כבר לא היה חוף הים המרוחק מפנסים ואורות רחוב, והוא אפילו לא היה המקום השקט שלי.
הוא היה המקום השקט שלנו.
הייתי עולה כל יום בבוקר לגג, שם הייתי נרגע.
עליתי במדרגות, והתיישבתי על קצה הגג, כשהרגליים שלי תלויות באוויר.
בהיתי בנוף מגבוה, האוויר בלונדון קר ונשבה רוח, היה ערפל קל, אבל עדיין היה אפשר לראות את הנוף.
נעמדתי על הקצה ושילבתי את ידיי בשקט.
עצמתי את עיניי נושם עמוק.
הכל צף לי מול העיניים.
הצחוק שלה, החיוך שלה, הריח שלה, הדרך שבה היא נושכת את פנים הפה כשהיא משקרת, והיא שקרנית גרועה, איך שהיא באמת חושבת שהיא לא יפה או לא שווה, אבל כל פעם שאני מסתכל עלייה אני יודע שהייתי משאיר אותה בדיוק כמו שהיא.
העובדה שהיא נמוכה ממני בראש וחצי ואולי יותר, והעיניים שלה, שגורמות לשמש להראות כמו כלום.
התגעגעתי אלייה כל כך.
התקרבתי עוד צעד לקצה והבהיתי בנוף.
הרגשתי שאין לי סיבה לחיים כשהיא לא פה, כי היא החיים שלי.
צעקתי. פשוט עמדתי שם וצעקתי מהגרון שלי, מתפלל שהיא תשמע ותחזור אליי.
לקחתי עוד צעד והייתי מוכן ליפול, מה היא הטעם כבר?
רגל אחת שלי הייתה באוויר כשהרגשתי משיכה ונפלתי על הגב.
"אתה השתגעת לגמרי?!?!" בן צעק עליי כולו רותח מעצבים.
"מה ניסית לעשות שם בדיוק, להרוג את עצמך?!?!?!" הוא הסתכל עליי בשוק ואני בעצמי לא יודע מה חשבתי לעצמי.
"אתה מתנהג כמו לא יודע מה כבר שבועיים, מה נסגר איתך בנאדם?! אתה מרחיק את עצמך מהעולם, מתבודד, שותה, תכף גם תגיד לי שאתה משתמש בסמים!" הוא אמר וזה היה הרגע שנעמדתי מולו.
"אני לא משתמש בסמים כי אין לי אחד כזה! הסם שלי הלך! וכנראה גם אף פעם לא יחזור בן!" צעקתי עליו והוא הסתכל עליי בשוק.
"הסם של-, אייבי?" הוא שאל.
רק הסתכלתי עליו ולא עניתי.
"כן אייבי. היא הלכה לי בן. הלכה. מת-"
"היא לא מתה!" בן אמר ולא זזתי.
"היא לא מ-מתה?" שאלתי.
"אבל הרופא אמר לי שהיא הלכ-"
"היא הלכה מבית החולים! למה חשבת שהוא התכוון?!" הוא שאל.
העברתי את ידיי בשיערי וניסיתי לעקל את זה.
אייבי לא מתה.
היא לא מתה.
היא חיה.
אייבי שלי חיה.
היא חיה!
אייב שלי חיה!
"היא חיה? היא חיה!!!" צעקתי והסתובבתי הלוך ושוב, והייתי הבן אדם הכי שמח על כדור הארץ כרגע.
"איפה היא?" שאלתי.
"היא חושבת שאתה מת. היא כל היום מסתגרת בחדר ולא יוצאת, ריי ניסתה לדבר איתה, כולנו ניסינו לדבר איתה, להגיד לה שאתה חי, אבל היא לא מוכנה להקשיב. לפי מה שהבנתי מריי, מחר היא טסה חזרה לאל איי, להמשיך את הצילומים."
בן אמר והייתי בשוק.
היא חושבת שאני מת?
"אני חייב לנסוע. אני חייב להחזיר אותה אליי." אמרתי ורצתי חזרה לתוך הבית.
הייתי נחוש בדעתי להחזיר אותה אליי.
לא התכוונתי לאבד אותה.
לא.
ממש לא.
לא הפעם.
הפעם אני לא מתכוון לוותר.
************************************
היי בנות!
אני יודעת שהפרק קצר, אבל יש למה לחכות(;
אני ממש מודה לכל אלה שאמרו שהן מקוות שיצליח לי עם הקראש שלי, תתפללו עבורי חח.
אוהבת❤
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
