בזכות הריקוד

פרק 28

נ"מ אייבי:

עברו עוד יומיים.
יומיים נוספים שבהם לא הסכמתי לצאת מחדרי,
לא לחזרות, לצילומים, להשקות, לאכול או לשתות אפילו.

כל היום ישבתי במיטתי, מסתתרת מהעולם.
פחדתי כל כך שדין יחזור, שהוא הפעם לא יוותר, שהוא יפגע בי ויפגע בי חזק.
פחדתי מנדין, שעכשיו ידעתי שמסוגלת לכל דבר. הם אשכרה אחים הרי!!

הדרדרתי שוב, נפלתי חזרה לבור חסר התחתית השחור והאפל שלי.
התמכרתי שוב לכדורי ההרגעה, שלקחתי מהם כל יום בכמויות מטורפות, וכשהחבילה הייתה נגמרת הייתי מבקשת מאחת הבנות להביא לי אחת חדשה.

אבל הדבר שאני הכי מצטערת אליו הוא החתיכה.
חזרתי לחתוך.
הייתי כל כך מיואשת מעצמי, הרגשתי שאין טעם לחיי יותר, מעין ריקנות שהלכה והתגברה עם כל שנייה שעברה..

הרחקתי מעצמי את כולם. רייצל לא ידעה שאני חותכת, כמוהה גם טיילן ואלי, וקייל.

הוא השביע אותי שאני לא אחזור לזה.
השביע אותי.
אבל היי, יש הבטחה שעוד לא הפרתי..?

"אייבי? את שם?" שמעתי דפיקה על הדלת שקטעה את מחשבותיי.
לא עניתי, זה היה קייל.
"אייבי אני יודע שאת שם, תפתחי לי!"
ישבתי בקצה המיטה חסרת כל הבעה, לא זזתי, לא הגבתי.
אני אפילו לא בטוחה שבאמת שמעתי.

"אייבי.." קייל איכשהו נכנס לחדר ועמד מולי.
מה הוא עושה כאן? הוא אשכרה רואה אותי במצב הזה עכשיו?

"בואי.. אולי תחזרי כבר?" הוא שאל ועמדתי בוהה בקיר.

"צא." אמרתי עיניי ממוקדות בו אבל חסרות הבעה.
"צא!" המשכתי לצעוק עליו.
והוא יצא. יצא בלי ויכוח.

פעם ראשונה.

הלכתי לאמבטיה, השענתי את ידיי על הקיור, שוטפת את פניי במים קרירים, בתקווה לרענן בעזרתם את עצמי.
הוצאתי את קופסאת הכדורים מהמגירה, היכן שהחבאתי אותם, כדי שהבנות לא ייראו.

פתחתי את הקופסית הלבנה, שופכת את תכולתה על השיש הלבן אדמדם.

נשפכו מתוכה לפחות ארבעים כדורים קטנים, לבנים ומוארכים.

נשענתי שוב על השיש, נועצת את עיניי במראה, סורקת את הדמות החיוורת שמולי.

נראתי זוועה, השיער שלי היה אסוף בקוקו מרושל, והיו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים שרק הבליטו את הצבע הכחול הכבוי של עיניי.

העברתי את עיניי על פני, ממשיכה לבהות.

אספתי את הכדורים לכף ידי, משאירה אולי כחמש עשרה או פחות על השיש, אוספת אותם חזרה לקופסית הלבנה.

הכנסתי את אלה שבכף ידי לפה, בולעת אותם בקושי..

הרגשתי מחנק בגרון, אבל לא ידעתי להבדיל ממה..
מהכאב שלי, מהכדורים, מהדמעות שחנקו..

הלכתי למיטה והנחתי את ראשי על הכרית, נותנת לדמעות להיספג בה, כבר לא היה אכפת לי יותר. מכלום. פשוטו כמשמעו.

כאב לי הכי שבגדתי ואכזבתי את כולם, תמיד.

אכזבתי את ההורים שלי,
שממילא אף פעם לא האמינו בי,
מגיל קטן היו השוואות ביני לבין בריאן,
'אייבי למה את לא חכמה כמו בריאן, למה את לא מצליחה כמו בריאן, למה את לא בריאן', פשוט, אבל זה לא הפריע לנו,
הוא אהב אותי ואני אוהבת אותו,
ואכזבתי אותו.

אכזבתי אותו, את בריאן שלי,
בכך שהוא הזהיר אותי, ביקש ממני לתפוס מרחק, להיזהר,
הוא אשכרה ידע מה יקרה, אבל אני?
לא, מה פתאום,
למה שאייבי תקשיב אי פעם?
היום אני משלמת את המחיר..
בריאן משלם את המחיר. יותר נכון שילם.
אם הייתי מקשיבה לו אז, היום אפילו לא היו לי התהיות האלה.

אכזבתי את רייצל,
שעזרה לי כל כך הרבה..
היא מצאה אותי כמעט מתה,
דאגה שאני אקבל טיפול רפואי מתאים,
עזרה לי לעבור בית,
היא עברה איתי לפאקינג אירלנד,
עזבה את הלימודים, את החיים שלה, עבורי!
הדבר היחיד שהיא רצתה עבורי אי פעם הוא שיהיה לי טוב,
והדבר היחיד שהיא ביקשה, הוא שאני לא אחתוך יותר,
ו-? עשיתי את זה?
נחשו לבד.. כנראה שלא.

את טיילן אני לא מכירה כל כך הרבה זמן, אבל בזמן המועט שכן,
הכרתי חברת נפש.
אני רצינית ממש,
היא בסך הכל ניסתה לעודד אותי להיפתח גם, אבל על מי אני עובדת.

ואחרון חביב.
קייל.
נפנפתי אותו מהרגע הראשון,
אבל הוא לא וויתר, לא הרפה, לא הניח...
הוא הציל אותי בכל כך הרבה דרכים,
מדין, הוא משך אותי קצת מהדיכאון שלי,
אבל חזרתי לזה.
ניסיתי כל כך לא ליפול עבורו,
לא להתאהב.
אבל הלב, הוא עושה מה שהוא רוצה.
לא מקשיב לראש אף פעם, לא משנה עד כמה הוא מזהיר, והוא מזהיר.

אתם יודעים איך זה. להתאהב, זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות.
אהבה זה בולשיט.
כמה שלא תיתן ככה ירקו לך בפרצוף אחרי זה.

הוא באמת לא אשם בזה, זו אשמתי הבלעדית. לקחתי אחריות.

גם לט הבטחתי שאני לא אחתוך יותר, גם את הבטחתי כלפיו הפרתי.

אני שונאת את עצמח בכל כך הרבה דרכים. קשה לי להסביר אפילו כמה. מיליון לפחות.
אולי קצת יותר..
אבל מיליון זה בהחלט מספיק.

אני מצטערת על כל כך הרבה דברים שעשיתי בחיי, אבל מצטערת יותר על אלה שלא.

ולמרות כל השגיאות שעשיתי, יש דברים שאני לא מתחרטת עליהם.
כמו שהתחלתי לרקוד.
שהלכתי לאודישן לסרט.
שפגשתי את קייל.

אני לא מתחרטת על כך שפגשתי אותו.
אני מתחרטת על כל מה שאנחנו לא יכולים להיות.

אלה שגיאות החיים שלי.
החיים שלי הם שגיאה בפני עצמם.
************************************
פרק משעמם, כן אני יודעת, אבל בקרוב יש הפתעה(;

תהיו גאות בי, קיבלתי 100 על אחת מהעבודות שהגשתי היום, מאלה שהתחלתי לעשות רק אתמול, (הצצתי למורה בדף).

לילה טוב❤