חניתי את המכונית שלי בחנייה ליד הגן של אנגל שישבה מאחור והביטה בנוף מהחלון.
"אני לא רוצה ללכת לגן היום אמא, אפשר ללכת איתך לעבודה?" אנגל שאלה ושירבבה את שפתייה התפוחות החוצה, פוערת את עייניה הגדולות, ממש כמו אבא שלה.
"למה? קרה משהו בגן?" שאלתי מסתובבת לאחור.
"לא, אני רוצה להיות עם גו וברוק! הן גם הולכות!!" היא אמרה וחייכתי.
כבר מעכשיו הן בלתי ניתנות להפרדה, בדיוק כמו רייצל, טיילן וכמוני.
המשכתי בנסיעה, מוותרת לאנג' על הגן רק להיום.
הגענו לסטודיו אחרי נסיעה רצופה בפקקים ובמחשבות. איך לא....
הטלפון שלי צלצל, ועל המסך הופיע לי שמו של מתיו, שאמור להגיע היום לבחור רקדנים לסרט החדש שלו.
"הלו?" עניתי לטלפון בזמן שיצאתי מהמעלית, אוחזת את אנגל בידה ומנופפת לשלום לדניס שדיברה בטלפון בעצמה.
"בוקר טוב, מדבר מתיו" מתיו אמר את המובן מאליו, והתיישבתי בכיסא המסתובב שלי, ואנגל התחילה להסתובב ולבדוק דברים.
"בוקר אור" אמרתי בחזרה.
"אנחנו צפויים להגיע בעוד חצי שעה, אלא אם יהיהו פקקים, ואז נגיע אפילו לפני." הוא אמר והיה אפשר לשמוע שהוא מדבר מתוך רכב שהיא בו רועש.
"אין בעיה. להכין משהו מיוחד?" שאלתי,
"תחממי את הרקדנים." הוא ביקש בקצרה וניתקנו את השיחה.
ירדתי יחד עם אנגל לסטודיו עצמו, רואה את הרקדנים רוקדים במלוא המרץ.
הסתכלתי עליהם וזה הזכיר לי את עצמי,
זה הזכיר לי את הרגשת האנדרנלין שמתפשט וזורם לי בכל הגוף,
את הריחוף,
את ההרגשה שאת עפה עם המוזיקה ומשתחררת מהכל פשוט מהכל!!
עמדתי לשם בבהייה מוחלטת,
נזכרת בעצמי, בתקופה שאני עוד נהגתי לרקוד.
כשאנגל נולדה,
החלטתי לשים את הריקוד בצד,
לא לתת לזה במה להיות מעבר לתחביב שלי.
אני אמא עכשיו,
אני לא יכולתי להמשיך ולהתנהג עוד כמו ילדה קטנה!
לא יכולתי לאפשר לעצמי להיות הרקדנית שמתפתה אחרי הבחור חסר הדאגות.
כשהייתי חייבת להתחיל לפרנס אותנו, פתחתי סטודיו,
אבל לא, לא חזרתי לרקוד.
התגעגעתי לזה,
זה חסר לי אני מודה,
אבל אין לי עוד אפשרות כזאת יותר.
השתחררתי מהטראנס שנכנסתי אליו,
מתקדמת לראות את הריקוד שלהם מנקודה טובה יותר.
הם סיימו ומחאתי להם כפיים,
והם מחאו לעצמם גם,
ותאמינו לי,
הם היו שווים את זה ואפילו מעבר.
"אני מקווה שאתם מחוממים,
כי כמו שאתם יודעים,
מגיעים היום מלהקים חשובים מאוד לסרט חדש שדרושים בו רקדנים.
תעשו את הטוב ביותר שלכם,
אתם מסוגלים לעשות את זה אני יודעת, אתם הכי טובים שיש!" אמרתי להם בכל הכנות.
"זו הזדמנות של פעם בחיים, הזדמנות שלא בטוח תחזור על עצמה, וזו הזדמנות שתאמינו לי, הרבה היו רוצים להיות במקומכם." אמרתי מדגישה כל מילה ומילה.
"אייב, את נבחנת גם? יש לך סיכוי גבוה יותר מלכולנו כאן!" מליסה, אחת הרקדניות אמרה בדיוק כשהסתובבתי.
לא ידעתי מה להגיד לשנייה ואז התאפסתי על עצמי.
"אני עזבתי את העולם הזה חבר'ה,
הוא לא בשבילי.
הוא אף פעם לא היה.
אני עשיתי את מה שעשיתי בעבר,
ויש דברים שאני מתחרטת עליהם.
הרבה דברים.
זה הזמן שלכם לזהור עכשיו,
לא שלי.
יש לי אחריות שונה היום." אמרתי מסתכלת על אנגל שהסתחררה מסביב,
מנסה לרקוד גם.
הם הבינו למה אני מתכוונת,
אבל אף אחד לא ידע שאנג' היא בתו של קייל.
אם מישהו היה יודע,
זה כבר מזמן היה דולף לתקשורת,
ואלוהים יודע מה היה קורה לי,
או יותר גרוע מזה,
מה היה קורה לאנגל!!
●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●
היי בנות!!
אל תחשבו ששחכתי אתכן, אני בתקופה ממש עמוסה ממלא בחינות, לא רק לימודים.
אני מנסה לכתוב כמה שיותר, אבל לא יוצא לי רוב הפעמים.
אני אעלה בעיקר בסופשים או פשוט בימים שיש לי זמן, אבל אני מודיעה מראש שזה לא קורה הרבה.
דבר נוסף, הפרקים יהיו קצרים, כי פשוט אין לי זמן לכתוב ארוכים אבל, אני מנסה כמה שאני יכולה.
אוהבת מלא תמידדדד לא משנה מה!!!!!❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
