עברו יומיים.
הגיע היום של האודישן.
הייתי צריכה ללכת בכל מקרה,
אבל לא זאת הייתה הדילמה שלי.
היא הייתה האם לאפשר לאנגל להשתתף.
היא רק תינוקת,
היא לא מבינה עדיין.
אני לא רוצה שהיא תהיה מעורבבת בכל השיט הזה מכזה גיל,
היא קטנה.
אני לא רוצה שיגלו שהיא הבת של קייל,
אני ממפחדת ממה שעלול לקרות אם באמת יגלו, ואני חושבת שזה יקרה אם אני אתקרב יותר ממה שאני צריכה.
בהחלטה של רגע,
לקחתי אותה איתי.
אני באמת באמת לא יודעת מה עבר עליי,
מה חשבתי,
מה עומד לקרות,
אני באמת לא.
אני מקווה שהכל יהיה בסדר.
הכל יסתדר בסוף.
הגענו לסטודיו,
ראיתי שם את הבנות,
וישר הלכתי לכיוון שלהן.
מתיו ראה שהגעתי,
הוא לחץ את ידי ושמח שהבאתי איתי את אנגל.
"חשבתי על זה;
מה דעתך לעזור בכוריאוגרפיה?
יש לנו צוות מעולה,
אבל הוא עדיין לא גמור.
כמובן שתוכלי להשתתף אם תשני את דעתך, אבל את תרצי להיות חלק מהצוות?"
הוא שאל ופערתי את עיניי בהפתעה.
זו הצעה מדהימה,
משהו שלא הציעו לי אף פעם לפני,
משהו שיכול לקדם אותי משמעותית!!
משהו שיכול לקדם אותנו משמעותית!
"א-אני.. זאת הצעה מדהימה,
אין מה להגיד!
אני רק צריכה לחשוב על זה קצת.
מתי אני צריכה להחזיר לך תשובה?"
שאלתי מופתעת למדי.
"אני מתפתה להגיד עד מחר,
אבל בהחלט שעדיף שעד סיום הבחינות היום." הוא אמא והנהנתי.
אם אנגל באמת תשתתף,
אני אצטרך להיות פה בכל מקרה,
לעזוב את העבודה ולהשגיח עלייה כאן.
אז זה ממש עדיף לדעתי.
לכל הדעות!
לפחות אני אעשה כאן משהו בזמן הזה..
"מתיו,
אני חושבת שאין כל כך על מה לחשוב כאן בעצם.
אני רוצה להיות חלק מצוות הכוראוגרפיה." אמרתי,
ורק הייתי צריכה לחתום על תופס והייתי בפנים.
האודישנים התחילו,
המוזיקה פעלה על פול ווליום,
והרגשתי שהלב שלי פועם בפעימה אחת עם המוזיקה,
התחלתי להרגיש את האופוריה שנהגתי להרגיש אז.
מתיו עמד מאחורי,
ידיו שלובות והוא מרוצה מכל מה שקורה באולם הענק שעליו הוא אחראי.
אנגל שיחקה עם החברות שלה,
שלושתן ניסו לחקות את התנועות המסובכות של הרקדנים אך ללא הצלחה כמובן.
שמעתי פתיחת דלת,
ואת מתיו מסתובב,
אך לא יכולתי להזיז את עיניי מהריקוד.
"סליחה על האיחור מת',
הייתי חייב לטפל בכמה דברים לפני."
שמעתי את קולו של מי שנכנס עכשיו באיחור אומר.
הקול שלו היה מוכר,
מוכר מידי אפילו לטעמי.
"אייבי,
תכירי,
השותף שלך לצוות,
קייל" הוא אמר, פשוט זורק פצצה לאוויר, והסתובבתי פוערת עיניים בהפתעה.
מה לעזאזל?!
אני לא יכולה להיות כאן כשקייל כאן,
אני לא יכולה לעבוד איתו,
ובטח שלא לתת לו לעבוד עם אנגל!!
"מ-מה?
זה בלתי אפשרי!"
אמרתי מעבירה את מבטיי בין קייל למתיו, לוקחת את מתיו לצד.
"ככה אומרים שלום אייב?"
קייל אמר בציניות ושלחתי לו מבט מוות.
"מתיו,
אני לא יכולה לעבוד איתו,
אתה יודע שהיינו זוג ואתה יודע שזה נגמר רע, למה לא אמרת לי?!"
אמרתי בכעס,
נזהרת לא לפלוט בטעות שהוא אבא של אנג.
"ידעתי שאם אומר אז את לא תסכימי בשום מחיר, ולא יכולתי לקחת את הסיכון הזה"
הוא אמר והייתי בשוק מוחלט! מה או מי הוא חושב שהוא?!
"אני באמת לא!!
אני רוצה לבטל את ההסכם. אתה לא יכול לקבל החלטות כאלה על דעת עצמך!
מתיו,
אני לא עומדת לעשות את זה."
אמרתי.
"בלתי אפשרי.
כתוב לך שאין אפשרות לבטל,
ואת חתמת!"
מתיו אמר והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ מכעס, עצבים אכזבה,
הכל ביחד כנראה.
עמדתי חסרת מילים,
מה יש לי להגיד או לעשות?
הייתי במצב שעמדתי אל מול שוקת שבורה ממש,
ללא יכולת לעשות כלום.
"אם לא הייתי מכירה אותך כל כך הרבה זמן, תאמין לי,
זה לא היה נגמר כך"
אמרתי למתיו,
מפנה כלפיו אצבע מאשימה,
הולכת לשבת חזרה במקומי,
היכן שקייל עמד.
מוזר שהוא בכוראוגרפיה ולא בצוות השחקנים.
התיישבתי במקומי,
מרגישה שמבטו נח עליי וחיוך נמרח על פניו. דביל..
"כנראה שעכשיו אנחנו נבלה הרבה זמן יחד אה, אייב שלי?"
קייל אמר,
לוחש באוזני,
מדגיש את ה-'אייב שלי'.
איזה חוצפן חסר טאקט אני פשוט לא יכולה להאמין לזה!
הסתובבתי אליו לעמוד מולו,
פנינו צמודים,
ופתחתי את פי בכדי להעמיד אותו על מקומו, בדיוק בצורה שמגיעה לו.
"אל תקרא אייב,
ואני בטח לא שלך!"
אמרתי, ממשיכה להטיח בו את עצביי, ו-וואו, תאמינו לי שכבר הייתי ממש פקעת עצבים מהלכת, והעצבים שלי היו מכוונים בעיקר כלפיו בדרך עקיפה או ישירה.
"דבר שני,
זה שאנחנו עובדים עכשיו ביחד ממש אבל ממש ממש לא משנה את העובדה שאני לא סובלת אותך,
או שזה עומדת לגרום לנו להיות הרבה ביחד עכשיו.
זה לא יקרה קייל,
וזה לא יקרה כי אתה לא שווה את זה"
אמרתי מצמצמת את עיניי,
גורמת לו להבין את כוונותיי,
גם אם הן נסתרות.
"אמא!" שמעתי את אנגל רצה מאחוריי ונצמדת לרגלי.
אלוהים למה דווקא עכשיו??
היא נעצרה בדיוק ביני לבין קייל,
והיא פשוט עמדה שם בוהה בו בעיניים פעורות,
בוהה במי שהיא פשוט העתק מוקטן שלו, וקייל עמד שם,
מסתכל עלייה באותה צורה,
אולי מבין מי היא בשבילו בעצם ואולי לא.
הייתי בטוחה שהוא הבין שהיא בתו.
"אתה אוהב את אמא שלי?"
היא שאלה ופערתי את עיניי בבהלה,
אנגל, מה לעזאזל?!
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
