נ"מ רייצ'ל:
יצאתי מהמכונית ליד הכניסה לביתי לאחר שטיילן ואני אספנו בחזרה את הבנות מאייבי.
הלכתי בשביל הגישה שלנו,
ברוק רצה לבן שחיכה לנו מחוץ לדלת,
קופצת לזרועותיו.
הראש שלי לא היה על כתפיי עכשיו,
זאת אומרת,
הוא כן נמצא שם פיזית,
אבל לא. לא המחשבות שלי.
נשקתי לבן במהירות על שפתיו, נכנסת מבעד לדלת במהירות ועולה ישר לחדר של בן ושלי בלי להגיד מילה נוספת.
התיישבתי על המיטה, מרפקיי שעונים על ברכי וראשי בין כפות ידיי, בוהה בריצפה, מרגישה שאני בוכה.
החברה הכי טובה שלי,
שלא ראיתי ארבע שנים,
הייתה כאן?
כאן כל הזמן?
יש לה פאקינג ילדה,
קייל בגד בה,
היא פתחה סטודיו משלה,
איפה הייתי כל הזמן הזה?!
איך לא הייתי שם בשבילה דווקא אז?!
אלוהים אני מרגישה שאני נאכלת מבפנים...
כל העצב הזה, הוא רק הלך והתגבר והפך לכעס.
לכעס על הכל.
כעס על זה שהיא ניתקה כל קשר איתי,
כעס על זה שהיא לא אמרה מילה,
כיס על זה שהיא עזבה ככה בלי להגיד כלום, כעס על זה שהיא לא רצתה שום עזרה,
כעס על זה שהיא לא ביקשה שום עזרה.
כעס על עצמי שלא הייתי שם.
למרות שזה בכלל לא היה בשליטתי כי הרחיקה אותי.
כעס על קייל,
הזבל הזה אשכרה בגד בה כשהיא בהריון, זרק אותה בצורה הכי מזעזעת שאפשר והשפיל אותה,
ועוד עם מי? עם נדין?!?! איכס אלוהים!
עד לאן הוא יכל להדרדר?!?!?
אני נשבעת שאני יכולה להרוג אותו.
להרוג אותו במו ידיי עכשיו,
ככה בלי אקדח,
לחנוק אותו בעצמי.
איך הוא לא אמר כלום הזבל?!?!?!?
הוא אמר שהוא לא יודע למה היא עזבה השקרן!!
"הכל בסדר ריי?" בן נכנס לחדר מתיישב לצידי מלטף את גבי.
"אני פגשתי את אייבי היום" אמרתי מקנחת את אפי.
"מ-מה?" בן שאל ונעמד על רגליו, סוגר את הדלת.
"ולא רק זה, יש לה בת" אמרתי בחיוך ציני, מרימה את ידיי.
הוא בהה בי ופער את עיניו כאילו נפלתי מהחלל.
"הילדה שברוק ביקרה אצלה היום?
היא הבת של אייבי. ותנחש מי האבא?" אמרתי מרימה גבות.
"קייל!!" אמרתי צוחקת צחוק מריר, מסתובבת בחדר בכעס.
"מה?!" הוא שאל מחזיק בראשו בהלם.
"כן! וזה לא הכל" אמרתי וסיפרתי לו הכל,
לא מחסירה שום פרט,
מלהיטה את עצביי עוד יותר.
בן ישב מולי,
עיניו ממוקדות בנקודה לא ברורה,
וראיתי שקשה לו לעקל את כל המידע.
טוב אני לא מופתעת,
אני עדיין לא הצלחתי לעקל את כולו בעצמי.
בעצם לא הצלחתי לעקל כלום!
"הוא יודע בכלל שיש לו בת?" בן שאל בעצבים לבסוף.
"אני באמת לא יודעת.
אני יודעת שאייבי פגשה אותו היום רק,
ושהיא לא הייתה מוכנה לדבר איתו.
אני לא מאשימה אותה" אמרתי מרימה את ידיי באוויר ואז שומטת אותן.
"בגלל זה היא ככה נעלמה?
בגלל הסוציומט הזה?!" בן אמר לא יודע מה נשאר עוד לומר.
"הוא לא אמר כלום!
שמר הכל לעצמו!
הוא לא חשב שמגיע לנו לפחות לדעת למה היא עזבה ככה?!" אמרתי בוהה בקיר.
בן הסתכל עליי לשנייה ואז קם ולקח את המפתחות.
"בואי, קחי גם את ברוק, נשים אותה אצל אד, אני רוצה ללכת לקייל." בן אמר לובש חולצה.
"עכשיו?" שאלתי. השעה הייתה כמעט אחת עשרה בלילה.
"כמעט אחת עש-" פתחתי, "לא מעניין אותי, אני צריך לדבר איתו, וזה נדחה ארבע פאקינג שנים!" בן אמר עם מבט רציני.
ידיי נשמטו לצד גופי ואז קימצתי אותם לאגרופים, מקווצת את גבותיי וסוגרת את עיניי, נושפת אוויר בקול.
"אוקיי." אמרתי, מתקשרת לטיילן, מסבירה לה בקצרה.
הורדנו את ברוק אצל אד וטיילן, והמשכנו לנסוע לכיוון הבית של קייל, בן לא רצה שנתקשר אליו, ואת האמת? למרות כל ועם כל העצבים, הכעס והעייפות שלי, הרגשתי לא נעים שאנחנו באים אליו בכזאת שעה בלי שום התראה.
נסענו בשקט, כשראיתי שבן עצבני,
בדרך שלא ראיתי אותו עצבני אף פעם.
עצרנו ברמזור, ראיתי את בן מתנשם ומעביר את ידו בשיערו, לא ידעתי מה להגיד, אני שתמיד היה לי מה לומר.
בן חנה ליד החנייה של הבית של קייל,
מסובב את ההגה וחונה באופן מושלם.
הסתכלתי עליו עובר את הרכב ופותח לי את הדלת, שנינו צועדים למדרגות גישה לבית של קייל.
בן דפק בדלת, דופק ודופק ולא מפסיק את שתלשתי לו את היד בכוח ממנה.
עמדנו וחיכינו על המדרגות שקייל יפתח,
ואז כבר הבנתי שבן לא שולט הפעם בעצבים שלו.
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
