בזכות הריקוד

עונה 2 פרק 26

פרק אחרון!!!!!
אם הקישור עבר, נא לשמוע את השיר רק כשכתוב!!!
תהנו!!!

עברה לה עוד חצי שנה.

עברה ככה.

ככה בלי להרגיש.

במהירות שאני חושבת שגדולה יותר ממהירות האור, היא עברה מהר מכדי למצמץ.

בעוד חצי שנה הזאת קרה כל כך הרבה.
הרבה מכדי לתאר במילים.
זה מרגיש לי כאילו אני וקייל היינו יחד מאז ומעולם,
כאילו אנחנו נשמות תאומות,
מיועדים אחד לשנייה מכל בחינה,
משלימים יחד לפאזל שנקרא 'אנחנו.'

לא סתם אני מרגישה ככה, עברנו מלא יחד.
לא מעניין אותנו הלחץ של כל העולם כל עוד אנחנו מעלים חיוך על הפנים אחד של השנייה, וזה כל מה שחשוב.

הרגשתי שכל עוד אנחנו יחד,
אנחנו מסוגלים להכל.
להיות מחוסרי כל,
חסרי בית,
תקועים על אי נידח ובודד בלב הים, מורעבים, קפואים.
שאנחנו נהייה מסוגלים להיות שבורים,
עניים,
ש'אנחנו' נהיה העתיד שלנו,
שנמלא את כל החוסרים והחלקים החסרים אחד אצל השנייה.
וזה באמת ככה.

אני יודעת שזה נשמע הזוי או חסר כל היגיון, אבל הוא ה-הכל שלי.
הוא המקום הנכון והבית כשאני צריכה,
הוא הזמן, המילים והמנגינה שלי.
הוא מבין אותי גם ללא מילים, מבט אחד והכל ברור.

אנחנו.

איתו- אני על קצה העולם מבחינתי,
נוגעת ברקיע ואוספת כוכבים.

לפני חודש קייל חגג יום הולדת 21, מי היא מאמין, נפגשנו כשהוא היה בן 19, אני הייתי בת 18, היום אני כבר בת 20.

התקופה הזאת הייתה תקופה לחוצה עבורו מכל הבחינות.

היא הייתה רצופה בראיונות, והוא החליט לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שלו.

למרות הכל, הוא עדיין היה איתי דאג לפנות לי מזמנו ולהקדיש לי ממנו קצת,
שיישאר גם לי.
או הקנאה.

גם לי זו הייתה תקופה לא פשוטה.

הייתי צריכה להתרגל לעובדה שהוא פחות ופחות בבית, אבל עמדתי לצידו, מחזיקה לו את היד ותומכת בו בכל מה שהוא עושה.

"אני חוזר בעוד שבועעע!!!!" קייל צעק לי מעבר ללפטופ הכחול שלי בשיחת הסקייפ שלנו.

"אני יודעתתתת!!!!!" צרחתי גם אני בהתרגשות. לא נפגשנו כבר שבועיים, הגעגועים שלי כלפיו לא הפסיקו, לא הרפו, הוא היה המחשבה היחידה שלי לכל אורך היום והלילה.

"רגע! באיזה תאריך הצילומים שאמרת שיש לך ולבנות?" הוא שאל, ונקבתי בתאריך, פוערת את עיניי.

"זה ביום שאני חוזר!" הוא עיקל את פיו לפאפי פייס שובה לב.

"אל תדאג, יהיה לנו הרבה זמן אחרי זה. אני אנחת רק שעתיים אחרייך!" גיחכתי.