נ"מ אייבי:
אלוהים, לא לא לא זה לא קורה לי.
זה סיוט, ואני עכשיו אתעורר ואשכח מהכל.
מצמצתי בעיניי,
אבל לא,
אני לא חולמת,
זה אמיתי לגמרי.
אלוהים לא.
פאקינג לא!!!
הוא הסתכל בי ישר בתוך העיניים, מרים גבה וצוחק. הייתי מבועתת, עד כדי כך שלא הצלחתי לזוז.
הוא החזיר בפרקי ידיי, והתקרב לפניי.
"מזמן לא נפגשנו, אה?" הוא שיחרר את ידי, צוחק, והתחיל להתהלך סביבי.
הייתי כל כך קפואה מפחד, עד כדי כך שלא העזתי לזוז, לא הצלחתי לזוז.
"ברחת לך רחוק, אה? לאירלנד, לפאקינג לוס אנג'לס, חשבת שאני לא אמצא אותך?" הוא חייך מתקרב אליי בחזרה.
"א-אתה אמ-מור להיות בכ-כלא" לחשתי כמעט בלי קול, גוש חונק את גרוני.
הוא סובב בבת אחת את מבטו אליי,
מסתכל עליי עם העיניים המפחידות שלו, שהצבע שלהן, חדר לי כל כך עמוק לנשמה, עד כדי כך שהוא חוזר אליי כל לילה,
כל לילה..
הוא התקרב אליי בבת אחת ונצמדתי לקיר מנסה לברוח מפניו,
אך הוא היה זריז יותר ממני.
הוא תפס אותי מגרוני, מצמיד אותי לקיר וסותם את פי עם ידו.
הדמעות שלי החלו לצאת, מרטיבות את קצות ידיו, הוא שיחרר את ידו מפי וסטר לי את הסטירה של החיים, שהראש שלי נתרק לכיוון השני, הרגשתי טעם מתכתי בפה, ושפתיי נחתכו.
הוא סטר לי שוב, מעיף את פניי לכיוון הנגדי, חותך את הלחי שלי מרוב החוזק של המכה.
לא הצלחתי לצעוק אפילו מרוב כאב,
וזה החזיר אותי לאותו יום שהוא הפתיע אותי בבית של רייצל ושלי.
אותו יום לפני ארבע שנים בערך.
"כמו שאת רואה 'אייב,' " הוא קרא, או יותר נכון לעג לשם החיבה שלי, וחזר להניח את ידו על פי, לא הצלחתי לנשום, והדמעות לא בדיוק עזרו לזה.
"אני לא בכלא. תשאלי למה" הוא חייך והוריד את ידו מפי.
נשמתי עמוק עד כמה שיכולתי, אבל אז הוא חנק אותי ממש, מצמיד את צווארי עוד יותר לקיר. "תשאלי למה" הוא אמר בשיניים חשוקות. "ל-למה?" גמגמתי והוא סתם את פי שוב. "פשוט: כי ברחתי. אם לא מעט עזרה מאחותי הנחמדה, את בטח מכירה אותה, נדין" הוא חייך.
אלוהים אדירים, הם אחים?!?!?!
פערתי את עיניי.
"עכשיו, את באה איתי 'אייב', לשלם על כל הארבע שנים האלה, שישבתי בהן בכלא בגללך" כשהוא אמר את זה, הדם אזל מפני, החוורתי עד שהגעתי למצב של לבנה כמו קיר.
התחלתי להתנגד לו, התפרעתי עד כמה שיכולתי, אך הוא היה חזק ממני, וכוחותיי הלכו ואזלו.
הוא התעצבן, ושלף את הסכין,
אותה סכין שבה הוא רצח את בריאן אחי, ואיתה הוא השאיר לי צלקת לכל החיים, בדיוק ליד הקו של החזייה בצד שמאל מתחת ליד.
וצלקת עמוקה בלב. עמוקה יותר מכל..
הוא הצמיד את הלהב של הסכין לצלקת שלי, ולא העזתי לזוז עכשיו הייתי באמת משותקת.
פחדתי פחד מוות ממה שהוא יכול לעשות לי.
"אז אני רואה שאנחנו מבינים אחד את השני" הוא אמר עדיין בחיוך כשקפאתי על מקומי.
"עכשיו, אני עומדת לקשור לך את זה על הפה," הוא הוציא מתפחת שחורה מהג'ינס שלו, וקשר אותה על פי.
הדמעות המשיכו להתגלגל ולהרטיב גם אותה. הוא סובב אותי, מצמיד אותי לקיר, וקשר את ידיי. הרגשתי אותן נחתכות, נשרפות.
הוא סובב אותי חזרה אליו.
"אנחנו יוצאים עכשיו מהכניסה האחורית של המלון. תזוזה אחת ואת הלכת" הוא אמר בטון מפחיד והראה לי את האקדח שבכיסו.
הוא החזיק אותי, והתחלנו ללכת לעבר הכניסה האחורית של המלון. התפללתי שמישהו ייראה ישמע, שיעבור פה אפילו במקרה ויעזור לי.
אבל לא. שום דבר.
אין קול.
הדרך הייתה חשוכה, ובקושי ראיתי משהו.
הגענו החוצה, לעבר מכוניתו השחורה.
הוא פתח את הדלת וזרק אותי פנימה, ונחבטתי בכתף מעוצמת המכה.
אלוהים,
בבקשה,
תשלח שמישהו יעזור לי.
************************************
נדין ודין, שני פסיכופטים.
לכל אלו ששאלו, אני מרגישה יותר טוב תודה❤
אוהבת מלאאא❤❤❤❤
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
