Can't Let Go

פרק 12

לא האמנתי למראה עיניי...לוקאס נכנס מוחבק עם בחורה בלבוש מינימלי.הם התיישבו יחד עם הזוג שנכנס מקודם. ניגשתי לחלון לקחת הזמנות והגשתי אותם לזוג נכרים שישבו שם. אחד מהם היה לי מטכר מאוד אך העדפתי להתעלם מזה.
המשכתי למלצר עד שהבחור שנכנס מקודם הרים את ידו. "כן. מה תרצו להזמין?" שאלתי מתעמלת מנוכחותו של לוקאס "שני סייטקים ושני סלטי הבית" אמר מגיש לי את התפריטים ומחייך לי חיוך חם. לפחות יש לו נימוסים. מסרתי לגורג את ההזמנות ונשענתי על הדלפק מרגישה את מבטו של לוקאס מחורר חורים בראשי. הדלת נפתחת ולא אחר משניאל עמד שם. רצתי אליו ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים. "ל..א אא..סור לנו" אמר מגמגם וסתכלת נעבר לכתפי. לא הבנתי על ה הוא הסתכל עד שהתסובבתי וראיתי את מבטו של של לוקאס. יישרתי לדניאל מבט." ממנו? ממנו את מפחד? אל תדאג הוא לא יעשה לנו כלום" אמרתי מושיטה את ידי ללחיו והוא הלך צעד אחורה נותן לידי ליפול. "אני מצטער" אמר משפיל את ראשו ויוצא מין המסעדה.
באותו רגע רמות העצבים בגופי עלו לרמות שעוד לא הכרתי. פיזרתי את שיערי מהקוקו המתוח שעשיתי בבוקר והסתובבתי בכעס חזרה לדלפק.
רגלי רעדה לי מרוב עצבים ותוכנית עלתה בראשי.
הלכתי למקס ולחשתי לו באוזן את התוכנית שלי. הוא הנהנן ברצון אך עדיין ראיתי בפניו פחד קטן.
המשכתי למלצר והגשתי את הצלחות לשולחן של לוקאס.
חזרתי חזרה לדלפק לוקחת את הצלחת שמקס הכין לי. ניגשתי מאחוריי לוקאס נוגעת בכתפו ועוד לפני שהוא מגיב שפכתי על ראשו צלחת של ספגטי עם הרבה רוטב. בהתחלה הוא היה בשוק אבל שנייה לאחר מכן קפץ ממקומו ונתן לי סטירה חזקה על הלחי.
באותו רגע הכל היה שקט.
הצחוק נפסק
ההתעסקות באוכל נפסקה
אפילו האדם שנכנסת קפא במקומו עם הדלת פתוחה.
דמעות זלגו מעיניי ללא הרף הלכתי כמה צעדים לאחור וניצלתי את זה שהדלת פתוחה ורצתי מהמסעדה.
רצתי ורציתי. מחזיקה את לחי הכואבת.
רצתי למקום היחיד שהיה שלי.
רצתי לזאק.
למרות שלא היה יכול להגיד לי כלום הוא תמיד ידע להקשיב.
נכנסתי בריצה בשער הגדול וניגשתי לאבן שלו שוכבת עליה ומחבקת אותה חזק מדמיינת את ידו החזקות של זאק.
בכיתי ובכיתי
בכיתי על המצב שלי
בכיתי על ההשפלה
בכיתי על אלי
בכיתי על כל אדם בעולם.
כוחותיי אזלו ממני ונרדמת 'עטופה בזרועותיו' של זאק.
נקודת מבט לוקאס

לוקאס אתה בן זונה!
התיישבתי חזרה במקומי עדיין המום ממה שקרה. הרגשתי מכה ברגלי והרמתי את ראשי רואה את המבט ההמום של בראיין.
אולי אנחנו רוצחים, גנבים, סצוציונרים,אבל אנחנו בחיים לא הרמנו יד על אישה.
טוב... עד עכשיו.
יצאתי בריצה מהמסעדה מוציא את אקדחי מחגורתי, לכל צרה. הרגשתי את הרוטב מחלחל את חולצתי אז הורדתי אותה ונשארתי רק עם מכנס. התחלתי לרוץ כמו מטורף מחפש אותה.
דבר ראשון רצתי לבקתה שלה, אולי היא גילתה שהיא לא נהרסה, אך לשווא.
היא לא הייתה שם. רציתי לפארק רצתי לכל המקומות שהיא יכולה להיות בהם והיא לא הייתה שם
חזרתי חזרה למסעדה לוקח את הרכב שלי מתחיל לסרוק את השכונה רגלית. הרמתי טלפון לבראיין. והוא כמו חבר אמתי עזב את הזונה שלו ועזר לי לחפש אותה. אחרי קרוב לשעה וחצי של חיפושים כמעט התייאשתי אבל במקום אחד עוד לא חיפשתי.
זאק
נסעתי במהירות האפשרית לכיוון זאק עובר ברמזורים אדומים מתעלם מהאנשים שצופרים ויודע שבזמן אחר הם כבר היו בבית חולים.
החנתי את הרכב ליד הבית הגדול והישן.
דוחף בקלילות את השער הגדול ונכנס לחצר בריצה. נעצרתי בפתאומיות שראיתי דמות קטנה שכובה על האבן.
התקרבתי בזהירות ובשקט מוציא את האקדח ומכוון את הנשק לכיוון אותה הדמות.
ככול שהתקרבתע לעבר הדמות היא התחילה להתבהר בחושך של הלילה. הבחנתי בשיער חום ארוך נשפך על האבן ועל האדמה שמתחתיה. החזרתי את אקדחי למקומו.
התקופפתי לגובהה של הדמות הקטנה מסיט מפניה מספר שיערות שמפריעות לי לראות את פניה. סקרתי את גופה ועיניי עוצרות על דף לבן מתחת לידה הימנית. השחלתי את המכתב בעדינות מתחת לידה ומכינס לכיס האחורי של מכנסיי.
הרמתי אותה בעדינות רבה מפחד שתישבר בידי.
"אני מצטער.. אני כלכך מצטער" לחשתי לעצמי יותר מאשר לה.
הכנסתי אותה לרכב חוגר אותה ומשעין את הכיסא אחורית שיהיה לה יותר נוח.
אחרי נסיעה קצרה בגלל המהירות שלי, הגענו מהר לאחוזה רואה שהשעה קרוב לאחת עשרה וחצי בלילה.
הפעם השכבתי אותה במיטתי, מבלי להחליף לה בגדים.
נכנסתי למקלחת מתקלח ומעביר את ריח הרוטב ספגטי מעליי.
אני לא באמת כעסתי עלייה..פשוט היא עשתה משהו שאנשים אחרים כבר היו בחלקים. אבל על דבר אחד אני לא אסלח לעצמי במשך כל חיי...
על הסטירה
פגעתי בה.
היא גורמת לי להרגיש דברים שאף אחד אף עוד לא גרם לי להרגיש אני לא יודע מה אבל זה משפיע עליי חזק.
יצאתי המקלחת עטוף במגבת בחלק התחתון של גופי.
נכנסתי לחדר לובש בוקסר ומכנס רגיל ומניח את האקדח המגירה ונועל.
באתי להיכנס מתחת לשמיכה אבל רציתי לתת לה שקט ממני היום. קמתי מהמיטה בשקט ויצאת החדר בטריקה רכה.
ירדתי למטה יושב על הכיסא הגבוה ליד השולחן מחזיק את ראשי בין ידי שמרפקיי מונחים על השולחן...
מה היא עושה לי..
היא משנה אותי ואסור לי להשתנות
אסור לי לתת לה לראות שהיא משפיעה עליי..
התחלתי להשתעמם מחוסר העשייה שלי ועליתי לקומה השנייה, לחדר של הבנות.
פתחתי את הדלת מצפה לראות אותן ישנות אך רואה את אלי ערה.
"למה את לא ישנה?" שאלתי בקול רך ניגש אליה ומתקופף לעברה.
"אני דואגת לבל. הכל בסדר איתה?" שאלה ובאמת ראיתי מבט דואג על פניה.
בל.
"הכל בסדר איתה. את רוצה לבוא איתי לראות טלוויזיה?" שאלתי בשקט והיא הנהנה לי בקטנה. ירדנו למטה בשקט.
הדלקתי את הסרט ' חברים על הכוונת'.
ישבנו שנינו וראינו אותו מידי פעם צוחקים בשקט..
לאחר שעה וחצי של סרט שנינו היינו עייפים. הרמתי את אלי על ידי עולה לקומה השנייה
"לוקאס.." אלי אמרה והרימה את ראשה מצווארי "תשמור על בל. בסדר?" אמרה והניחה את ראשה חזרה בצווארי. הנחתי אותה על מיטטתה ויצאתי מהחדר נשען של הדלת.
"אני אשתדל.."
מלמלתי לעצמי עונה על השאלה של אלי.
נכנסתי לאחד החדרים בקומה השנייה סוגר את הדלת ומביט בלילה של העיר ניו יורק מבעד לחלון הגדול שניצב בחדר.
באורות המתחלפים, במכוניות הזורמות על הכבישים, באנשים הערים. נאנחתי.. יודע שזה טוב מידי בכדי להיות אמיתי...
אנשים תמיד חושבים לעצמם איך אני רוצה עולם טוב אם אני ראש משפחת הפשע הגדולה בעולם..
אז אני מסביר למי ששואל שאני רוצה עולם שעושים בו טוב, בגלל זה אני הורג את האנשים שלא עושים טוב לעולם הזה..
זה בהחלט עולם מופלא..