Can't Let Go

פרק 51

חודש.
חודש עבר מאז אנה שלי סגרה את עינייה ללא רצונה.
חודש שאינני זוכה לשמוע את קולה, להינות מצחוקה, לחוש את מגעה החם.
מבחינת הקטנות, אנו מסבירים להן שאנה בסדר והיא תתעורר. הן סירבו להאמין אך שתקו בכדי להקל על המצב.
כבר חודש שאני נמצא בחדרה, מחזיק יום יום בידה הקרה, נואש להרגיש מעט חום.
חדר בית החולים מקושט בקישוטי חג המולד שחג היום. החדר חשוך אך מאור בעזרת מנורה קטנה.
עץ קטן מונח בפינת החדר ומתחתיו כמה מתנות עטופות. יודע שאנה שלי לא תוכל לפתוח אותן היום.
"הי לך אנה שלי" פתחתי את דבריי כמו בכל שיחה שלי איתה.
"היום חג המולד את יודעת?" גיחכתי. "אני זוכר כמה חיכית לו, כמה ציפית. אני זוכר את הלילות בהן היית מספרת לי את חגי המוחד שעברו עלייך ועיינך נצצו משמחה. אך אני? אני לא הבנתי איך יכולת לשמוח בחג המולד שבקושי יכולת לאכול משהו בערב החג. ואז נזכרתי במשפט ההוא. המשפט שאמרת לי בביתך. 'אולי אין לי כלום, אך יש לי הכל'. באותה עט לא יכולתי להבין את משמעות המשפט אבל כיום אני מבין.
היה לך עם מי לחגוג את החג.
חגגת אותו עם אחותך הקטנה ועם שכנייך החמים והמזמינים. בעוד שאת חג המולד שלי לעולם לא חגגתי. סופיה תמיד חגגה עם חברותייה ביוד שאני עבדתי במשרדי או הייתי במשימות.
את חג המולד הזה רציתי לחגוג איתך. רציתי להראות לך את אהבתי אלייך, אך כנראה שלא אוכל.
אני אוהב אותך" נשקתי לידה.

הצצתי בשעוני, המחוגים הצביעו על חצות.
חג המולד נכנס.
"חג מולד שמח אהובתי" נשקתי קלות לשפתייה, דבר שלא העזתי לעשות כל החודש הזה.
לפתע, זרם חזק של חום עבר בידי שהחזיקה בידה של אנה שלי.
המכונה שמראה את קצב פעימות הלב, החלה להגביר קצב אך נרגעה כעבור מספר שניות.
אחות נכנסה לחדר בהפתעה ובמהרה
"מה קרה כאן? הביפר התחנת האחיות צילצל" אמרה בהיסטרה והחלה לבדוק אם הכל כשורה.
"אני לא יודע!" בפעם הראשונה מזה זמן רב הראתי פחד ולחץ.
האחות החלה לבדוק את כל הצינורות.
"היא הגיבה" אמרה בהלם, גורמת לי לקפוא. "מה?" לא האמנתי למשמע דבריה, עדיין לא מעקל שהאהובה שלי מגיבה. "היא הגיבה לתרופות?!" צהלתי בשמחה. "לא" אמרה בקול לא מובן. "אז למה לעזאזל היא הגיבה?!" התחלתי להתעצבן.
"היא הגיבה לך" הרימה את ראשה מן הדף.
ליבי החל לדפוק בחוזקה עד כדי כך שכמעט יצא מחזי. "היא הגיבה לדיבור שלך, למגע שלך" עינייה נצצו בהערצה. "היא כנראה מאוד אוהבת אותך" אמרה בלחש "כמעט כמו שאני אוהב אותה" לחשתי בשקט והיא יצאה מהחדר, לוחצת על כתפיי בשמחה.
"שמעת אותה?" אמרתי בגיחוך, לעזאזל אני מרגיש כמו נקבה "אני מחכה לך פה. אני לא הולך. אני אוהב אותך" נשקתי שוב לידה.
ישבתי על הכורסא שניצבה מול מיטתה, מניח את ידי על המשענת ואת ראשי בידי.
'אל תורידו עיניי מהדלת' סימסתי לשומרים הניצבים מחוץ לחדרה של אנה שלי ועצמתי את עיניי, מקווה לחג מולד טוב יותר.

"אה, אח" שמעתי אנחות קטנות ומיד פקחתי את עיניי, מבחין בעינייה החומות של אנה שלי מביטות בי. "אנה שלי" ניטרתי ממקומי, נעמד לידה. " את ערה" לחשתי את המובן מאילו כלא מאמין.
עינייה הופנו אליי בעקבות קולי. פיה נפתח במעט כדי להגיד דבר מה אך היא סגרה אותו.
"אנה שלי. את מזהה אותי?" שאלתי מלא תקווה ולא זכיתי לשמוע את קולה, אלא רק לקבל הנהון קטן.
"לו.קא.ס" אמרה בקול צרוד והקושי בדיבורה היה ברור לעין. "אל תדברי. זה בסדר" ניסיתי להסתיר את האכזבה בקולי של לא לשמוע את קולה. "אני תכף חוזר" לחצתי את ידה בעדינות . ניגשתי אל דלת החדר ופתחתי, מסב את תשומת ליבם של השומרים אליע "תקראו לאחות עכשיו" אמרתי בחריקת שיניים ונכנסתי מהר לחדר, עומד חזרה מול מיטתה של אנה שלי.
"ר.ר.גל"אמרה לי ובעינייה יכולתי לראות בהלה "מה רגל אנה? מגרד לך או משהו" הסתכלתי עליה במבט לא מבין. "לא ..ממר..גישה" אמרה בלחץ ואני ניגשתי מהר אל רגליה. האמתי את השמיכה ורגלייה נראו כרגיל. באותו רגע נכנסו כמה אחים ואחיות לחדר, מזזים אותי הצדיה על מנת לטפל בנסיכה הפצועה שלי.
הסתכלתי מצד, בוחן כל אחד ואחד מהם בעיניי נץ, מזהיר אותם לא להכאיב לאנה שלי. לבסוף כולם יצאו מלבד אח אחד. "אדון גרין, אשמח לדבר איתך בחוץ" הנהן לי בראשו ויצא החוצה.
הנחתי נשיקה בקצה ראשה של אנה שלי ויצאתי החוצה.
"מה איתה" אמרתי לחוץ. "אני לא אשקר לך. המצב שלה לא הכי טוב. יש לה פגיעות פנימיות שעם הזמן יחלימו. בנוסף, נפגע לה חלק תפקודי במוח, החלק המוחי המפעיל את הגפיים. במקרה של אנאבל, רגלייה נפגעו" אמר לי במין לחץ.
באותו משפט עולמי חשך. אנה שלי לא יכולה ללכת. "היא לא תוכל ללכת יותר?!" הרמתי עליו טיפה את קולי. "יש סיכוי שהיא תוכל ללכת אך הטיפול נורא יקר ו-" עצרתי אותו באמצע המשפט "אני אשלם הכל, כסף זה לא בעיה" חרצתי.
"בסדר גמור. יש עוד שני אנשים כאלו שעברו טיפול דומה. אני אקשר בניכם. לאחד מהם קוראים סם. הוא חייל שנפגע באפגניסטן." הושיט לי פתק צהוב קטן עם מספר פלאפון.
"תראה" השב את תשומת ליבי פעם שנייה. "אני לא אשקר לך. הטיפול נורא כואב ודורש חוזק וחוסן נפשי. תצורך לחשוב האם היא תחזיק מעמד או תקרוס. החלטה שלך" אמר לי ,תופח על כתפי בחום ונעלם משדה ראייתי.
האם אנה שלי מסוגלת לעמוד בזה?
את זה, רק הזמן יגיד.

יום עבר, יומיים ואפילו עשרה ימים.
אנה שלי חזרה לדבר ואני נהנה מקולה הנעים.
את הבשורה שרגלייה איננה מתפקדות היא קיבלה קשה.
יומיים עברו מאז החלטתי לספר לה את הבשורה ומאז.. מצבה מדרדר.
היא אינה אוכלת, לא רוצה להסתכל בפניי ועינייה רטובות מתדירותן הדחופה של הדמעות.
מקס ודימיאן, בראיין, אדריאן ואשתו הגיעו לבקר במהלך הימים הללו, נכנסים לחדר, להחדיר לאנה שלי מעט שמחה אך לשווא.
חיוכה המזויף, שנראה כלכך אמיתי מככב על שפתייה.
אני יכולה לזהות כאן מישהי שלא רציתי לראות ולא התגעגעתי אליה.
הנסיכה השבורה שלי.
זה אכל אותי מבפנים שאין דבר שאני יכול לעשות על מנת לגרום לה לעמוד על רגלייה עכשיו. והדבר הזה גרם לי להישבע במשהו.
'כל אדם הקשור לפגיעתה ימות'
הבטחה זו נחרטה בליבי.
הערב הגיע ואיתו גם השקט.
השקט המחריש הנשמע בחדר בית החולים.
אנה שלי שכובה על המיטה ואני יושב לצידה, מחזיק את ידה. שנינו שותקים אך אומרים הכל, מבינים את המצב ולצערנו מקבלים אותו.
דפיקת דלת הפרה את השקט שכה יחלתי שיפסק. "כן" אמרתי, מכניס את האדם פנימה.
"אז הבנתי שהחלטת להצטרף אלי אה?" קול מוכר נשמע. הפנתי את ראשי פוגש בסאם.
"סאם" אנה שלי אמרה/לחשה. "אתה יכול ללכת" אמרה ודמעות עלו בעינייה כאשר ראתה את סאם עומד לבדו, עם קביים ובלי אנשים שתומכים בו.
סאם התקדם ולעבר מיטתה של אנאבל ועמד לצד ראשה. "שמעתי שאת עומדת לעבור כמעט את אותו טיפול כמו שלי" עזב קב אחד וליטף את ראשה. אנה שלי הנהנה אליו בפנים עצובות ואני לקחתי אותה לחיבוק חזק, מעניק לה חום ותמיכה.
"אני אשאיר אתכם לבד." ניתקתי את חיבוקי מאנה שלי, נשקתי לראשה ויצאתי מין החדר.
הסתובבתי בבית החולים בחוסר מעש, רוצה להיות עם אנה שלי אך יודע שהזמן עם סאם יועיל לה. יצאתי מדלתות בית החולים, נותן לקור ולשלג להכות את פני וגופי.
השלג הלבן בחושך הלילה נראה כמעט מלאכי ולא מסגיר דבר העומד מאחוריי קירות בית החולים.

לאחר חצי שעה חזרתי לחדר, מוצא את סאם יושב מחוץ לחדר. "לוקאס" סאם כמחווה "איפה היית?! כבר רבע שעה אני מחכה לך. לא רציתי להשאיר אותה לבד. אגב, היא ישנה" אמר בכעס. "אני יודע. מצטער. החודש לא היה לי קל כלכך. רציתי להירגע" משום מה, לידו אני מרגיש כאין וכאפס. איני יודע למה אבל זהו כמעט האדם היחידי שאני פוחד ממנו. "אני מצטער גם כן" הבנה עלתה על פניו. "אתה ממש אוהב אותה אה?" הפנה את פניו אל חלון החדר של אנה שלי, ישנה ורגועה. הפנתי גם אני את פניי אליה "יותר ממה שהיא תוכל להבין אי פעם" לחשתי לו חזרה.
"רציתי לדבר איתך לגבי משהו" הרצין "אני רוצה שתבטיח לי. שכל מי שהיה שותף לחטיפה שלה ימות" אמר בארס "כבר התחלתי לרדוף את הבני זונות האלו. הם לא יתחמקו מזה. אני אהרוג אותם לאט ואהנה מזה" חיוך חולני עלה על פניי שאני מדמיין אותם מתחננים למוות.
"מחזיק לך אצבעות" צחק והתרומם מהכיסא בקושי רב, לא נותן לי לעזור לו.
"אה וילדון" אמר לי לאחר שהתקדם כמה צעדים.
"שמור לי עליה אה?"