Can't Let Go

פרק 47

"טעים?" שאלה אנה שלי כאשר גייק אכל מהאוכל שהכינה.
לאחר חזרתם מן הקניון, אנה שלי הכינה את ארוחת הערב.
"מצוין" ענה גייק לשאלתה. "האוכל שלך נורא טעים אנאבל" אמר בפה מחא, גורם לאנה שלי לצחוק מעט. "מה איתך? למה את לא אוכלת?" שאל אותה גייק, מכניס עוד חתיכת רביולי לפיו. "אני בסדר, לא כלכך רעבה" ביטלה את דבריו. נעצתי בה את מבטי, דורש ממנה ללא מילים למזוג אוכל לצלחת שלה.
בסופו של דבר היא נכנעה ומזגה לצלחתה טיפה אוכל.

השעה שתיים עשרה בלילה, אני ואנה שלי יושבים על שפת בריכה, רק רגלינו במים, עטופים בשמיכה.
שקט.
לא צריך לדבר. שקט נעים אפף אותנו, גורם לנו לשלווה ובעיקר לי. החיים שלי לפעמים נראים כמו מירוץ, כל הזמן בתנועה.
"לוקאס" אנה שלי הפרה את השקט בקולה הרך והנעים. "כן אנה?" עניתי לה "אני רוצה להודות לך" אמרה, גורמת לי להיות מופתע. "להודות לי על מה?!" אמרתי לה מבולבל, מרים את ראשי מחזי "על זה שהוצאת אותי ואת בל מהרחוב, על זה שאתה דואג לי ואוהב אותי" אמרה, מניחה יד אחת על לחי. "אם כבר, אני צריך להודות לך. לפני שפגשתי אותך הייתי אדם קר וחסר לב. החיים היו נראים לי כמו משחק מחשב, רק לחסל כמה שיותר כדי לעבור שלבים.
גרמת לי לקבל צלם אנוש לגבי הסביבה. גרמת לי לאושר." אמרתי, מלטף את פניה היפות. הרגשתי את לחיה מאדימות תחת ידי שכיסתה כמעט את כל צידה הימני של פניה.
רעש של שבירת זכוכית מהקומה העליונה גרם לי לזנק ממקומי עד ששמעתי צעקה "טעות שלי" גייק צעק ברחבי הבית.
אנה שלי צחקה.
"אני חושבת שכדי שנלך לישון" אמרה במהלך התקף הצחוק היפייפה שלה. "צודקת" הסכנתי עם דבריה ועטד לפני שהספיקה להגיד הרמתי אותה בין ידי, מוודא שהשמיכה עטופה סביב גופה היטב.
עליתי במדרגות, מידי פעם מגניב מבט אל אנה שלי שנרדמה בידיי.
נכנסתי אל חדרנו בשקט, מניח אותה על המיטה בעדינות, לא רוצה להעיר אותה. פשטתי את בגדיי, מחליף למכנס טרנינג מחמם ונשכב לצד המלאכית שלי.
לפעמים כשאני מסתכל עליה, אני תוהה לעצמי עד כמה הגורל יכול להיות אכזר לשתי ילדות כאלו קטנות. אני אפילו לא יכול לדמיין לעצמי מה הן עברו יחדיו, כמה דברים הן חולקות ויחלקו לעד. ליבי התכווץ במחשבה שחוזרת על עצמה לפעמים. שבזמן שאני זרקתי כסף על שטויות, רצחתי, שכבתי עם זונות, אנה שלי ובל נאבקו על כל שקל בכד י לחיות. עם מחשבות אלו עיני נעצמו שאנה שלי בחלומותיי.

השעון המעורר הארור מצלצל, מעיר אותי מהשניה הטובה שלי. עצרתי אותו במהירות והתרוממתי למצב ישיבה. השעה שש בבוקר, יש לי פגישות בנוגע לשתי כנופיות מתחילות שלא יודעות להסתדר. לפעמים אני לא יודע מה היו עושים בלעדיי.
מגניב מבט אל אנה שלי, מוודא שלא התעוררה וקם בזהירות מהמיטה. נכנסתי את השירותים, עושה את אירגוני הבוקר.
יצאתי מהשירותים והתחלתי להתלבש בחדר הארונות, לא רוצה להפריע לאנה שלי.
ירדתי אל משרדי הנמצא בקומה התחתונה של הבית. הנחתי את אקדחי הכסוף בחגורתי ועל פניי מבט קפוא ונכנסתי אל המשרד.
ברגע כניסתי למשרד שני אנשים נעמדו מכיסאותיהם. "שבו" אמרתי בקול קר, המאפיין אותי בעסקים בעיקר. "מה הבעיה פה? אתם לא יודעים להסתדר נרמאלי?" אמרתי מניח ניירת על השולחן. "מר גרין, חוליו והכנופיה שלו פלשו לשטח שלנו, זה לא מעניין אותי איך, אבל הם יצאו ממנו" אמר דופק את אגרופו של השולחן. "לא פלשנו לכם לשטח" ענה חוליו "מר גרין אני מבקש שתקשיב. הכנופיה הפטתית של אדם לא מחזיקה בשום שטח כראוי והם סתם מבזבזים משאבים. השטח שלנו ברגע שנכנסו אליו" אמר בקול ובזעם אדם שלא ידעתי את שמו. "מה השמות שלכם" קטעתי אותם באמצע הויכוח. "חוליו אגילסיס" ענה אחד "אדם נושימורי" ענה השני. "תקשיבו לי טוב. דבר ראשון עוד אחד שמעז להרים את קולו, לא יזכה חדבר יותר מעולם אני מובן?" אמרתי בחוסר רגשות והרמתי גבה אחת. שניהם בליו רוק בכבדות,מהנהנים בפחד "דבר שני. של מי השטח היה ראשון?" שאלתי וחוליו הרים את ידו. "ממש לא כלב. השטח שלי עכשיו" צעק עליו ואני הרמתי את אקדחי ויריתי כמה סנטימטרים מראשו, גורם לו להיבהל."אמרתי לא לצעוק נכון" סיננתי בכעס. "דבר שלישי, תזכרו עוד משהו, השטח לא שלכם. זו העיר שלי ואתם רק גרים בה . אל תשכחו מי אני ואיזה כוח יש לי, בשנייה אני גורם לשתי הכנופיות שלכם להיעלם" אמרתי עם חיוך חולני. "השטח נמצא ברשותי. יש לכם חמש שניות לצאת מהמשרד או שתצאו מפה בדרך שלא תיהיה נעימה לשניכם" אמרתי, ממשיך את משפטי בקול קר. תוך שנייה שניהם יצאו ממשרדי, מובהלים ובצדק. ברגע סגירת הדלת, הטלפון במשרד צלצל. "מר גרין, אנאבל לא נושמת, בבקשה בוא מהר" אמרה אחת המטפלות בקול מבוהל ולחוץ. באותו הרגע שמטתי את הטלפון מידי, רץ במעלה המדרגות, כל פעם שלוש מדרגות. נכנסתי את החדר,מבחין שאנה שלי שעונה על המיטה, נואשת לאוויר. זינקתי על ידה, מחפש באחת ממגירותי את המשאף שהרואה המליצה עליו. שלפתי את המשאף מהמגירה, מצמיד אותו לפיה, נותן לה ולי להירגע. סימנתי בעיניי למשרתות לצאת.
"הי אהובה שלי. הכל בסדר" הצמדתי את ראשה לחזי, מרגיש את נשימותיה הארוכות אך הרדודות. לא רציתי לשאול אותה מה גרם להתקף שלה, ידעתי שזה לא הזמן.

נתתי לאנה שלי את הזמן להתארגן ולהירגע ורק אז ירדנו למטה.
נכנסנו אל מטבח, מבחינים בגייק ובראיין אוכלים ומדברים. "אני רואה שכבר הספקתם להכיר" אמרתי באנחה, מתיישב על הכיסא הנח ליד השולחן ומניח את אקדחי עליו. אנה שלי התיישבה עליי, מכורבלת לתוך כדור שראשה טמון בצווארי. "כן. הוא אחלה ילד" אמר בראיין מבלגן מעט את שיערו של גייק. "הי למה זה היה" התלונן בקול תינוקי. "בו הו. די לבכות" בראיין החזיר לו בגלגול עיניים. באותו הרגע, דלת הבית נפתחה ומקס ודימיאן עמדו בכניסה. בראיין נעמד ומחא כפיים לזוג החדש אך אנה שלי לא קמה אליהם. הרכנתי את ראשי קרוב לפניה, מגלה שנרדמה. לקטנה הזו יש שינה של מת. "תודה תודה" אמרו יחדיו, מחזיקים ידיים. הם ניגשו לבראיין ונתנו לו חיבוק ולאחר מכן אליי, נותנים לי לחיצה. "הקטנה נרדמה נכון?" מקס אמר, מתיישב על ידנו ודימיאן מצידו השני  "אכן כן" אמרתי מהנהן לו עם ראשי. "ומי זה?" דימיאן שאל, מסמן בראשו לכיוון גייק. "זה" בראתי לענות לשאלתו אך גייק קטע אותי. "אני גייק. נעים מאוד" אמר בנחמדות, מושיט את ידו ללחיצה שמקס ודימיאן קיבלו בברכה. "אני מתארח פה בנתיים עד שאמצא עבודה ודירה" אמר מתעלם ממבטי הנעוץ בו, יודע שזה לא מה שסיכמנו. "אם אתה צריך משהו אתה מוזמן לפנות אלינו. אנחנו גרים ממש בפינת הרחוב" אמרו בנחמדות ואני גיכחתי לעצמי בשקט. כאילו שיהיה חסר לו משהו.
ישבנו חמישתינו, מדברים וצוחקים כאילו אין דאגות. "היי" אנה שלי הרימה את ראשה מצווארי והסתכלה עליי. "היי" עניתי חזרה, מעבירה פיסת שיער אל מאחורי אוזנה. "ישנת טוב?" שאלתי בדאגה. בזמח האחרון היא או ישנה מלא או לא ישנה בכלל. אני צריך לבדוק את זה...
היא הנהנה בחיוב לשאלתי. "תראי מי פה" סובבתי אותה כך שפניה מול השולחן. "מקס, דימיאן" צעקה בהתרגשות, קופצת ממני ועטה עליהם בחיבוק מוחץ. "אחמ אחמ"ברייאן כיחכך בגרונו על מנת לקבל מעט תשומת לב "אוי בראיין שתוק" אנה שתי אמרה לו בגילגול עיניים ונשקה ללחיו. "מה שלום היפייפה הנרדמת?"בראיין שאל עוטף את ידו סביב מותנה "שלומה טוב" עניתי במקום אנה, מושך אותה בידה לכיווני. "קנאי" לחשה לאוזני.
המשכנו לדבר ולצחוק. במהלך השיחה הסתכלתי לעינייה של אנה שלי ומזה זמן רב ראיתי אושר טהור בעינייה.