Can't Let Go

פרק 38

ידי טחובות בכיסי הסוודר של בראיין.
הרמתי את ראשי המושפל, רואה לנגד עיניי את המסדרון הארוך הניצב לפניי.
הלכתי עד שהגעתי לחדר שבראיין סימס לי. חדר מספר 1. כמה אירוניה.
הנחתי את ידי הימנית על ידית הדלת. לפני שמשכתי אותה כלפיי מטה, עצמתי את עיניי, נושמת מספר נשימות עמוקות. פקחתי את עיניי לאחר מספר שניות ומשכתי את ידית הדלת במשיכה רכה.
כאשר דמותי נכנסה לחדר ראשיהם של מייקל ובראיין הופנו אליי. גופו של מייקל הסתיר את פניו של לוקאס וכל מה שיכלתי לראות היה את גופו המכוסה של לוקאס.
"הי" השפלתי את ראשי ונדתי במקומי. "איך את ילדה?" מייקל אימץ אותי לחיבוק חם. "אני.. לא יודעת" למרות שכן ידעתי.
"מריה והבנות יגיעו רק מחר מאוחר בלילה. את רוצה לחזור הביתה או ש-" התחעל להגיד אך קטעתי אותו. "אתם יכולים ללכת. אני נשארת פה" קבעתי. בראיין הסתכל עליי מספר שניות וברגע שראה שאני לא מתכוונת לוותר נאנח. "בסדר גמור. אנחנו נלך. מחר בבוקר נשלך לפה את אדריאן, מקס ודיימאן. " הסתכל על מייקל ושניהם הנהנו. "בסדר" הסכמתי איתם.
חיבקתי את שניהם ובראיין נשק לראשי "תשמרי עליו ילדונת. אני בוטח בך" אמר לי והלך. עמדתי מספר שניות במקומי, מנסה להבין את משמעות המשפט.
הסתובבתי חזרה אל לוקאס והתיישבתי בכיסא על ידו. בפעם הראשונה להיום בחנתי את פניו הפצועות..
אוי, מה עשו לך גבר חזק?
אספתי את ידו בידי, מנשקת אותה
"אתה יודע, זה ממש לא מוסרי להפסיק גברת באמצע משפט" אמרתי וגיחחתי
"אני רוצה לספר לך לגבי מה שקרה לי. אני יודעת שאינך שומע אך בכל זאת אספר" ההחתי את ידו לצידו ואת ידי החזרתי אל חיקי. "הייתי בת 12. אלי הייתה בת חצי שנה. בדיוק יצאנו מהבית. והגענו אל השכונה שגרתי בה לפני שהגעת אליי.
רוברט ומתילדה טיפחו בה באותו יום ואני יצאתי לחפש עבודה. למרות שהסיכוי קלוש. בדרך, בלילה, הוא הגיע. אדם אכזר שהרס את כל עולמי. טימא את גופי ואת נפשי. אך לא נתתי לזה לשבור אותי וגם לא את הרצח של הורי. זה סיפור ליום אחר" גיחתי בעצב, מנגבת מספר דמעות
"רציתי והמשכתי לנסות להעניק לאלי חיים טובים כמה שאפשר. מקווה שהצלחתי" בזאת סיימתי את דבריי. העלתי את רגליי על הכיסא מניחה אליהם את ראשי ובוהה בלוקאס עד שעיניי נעצמות.

נ.מ. לוקאס
הגעתי אל חדר לבן. "יש פה מישהו?" צעקתי אל חלל האוויר אך התשובה היחידה שנענתה לי היא ההד שלי.
אור לבן סינוור אותי, גורם לי למצמץ מספר פעמים עד שראיתי את הדמות העומדת מולי.
אנאבל
מבלי לחכות היא החלה לדבר. סיפרה וסיפרה.
ובסיום דבריה נעלמה כמו שהופיעה
"מה?" מלמתי בשוק אל הדברים ששמעתי הרגע ולכל מה קרה כעת.
"הי אנאבל! תחזריי" צעקתי שוב ושוב אבל זה לא עזר לי.
החדר הלבן החל להתמלא בתמונות של מריה, בראיין, אלי, סופיה וכל האנשים בחיי. רק דמות אחת לא הופיעה שם.
לפתע, דלת קטנה הופיעה בקצה בחדר הלבן. דלת הכתוב עליה
אנאבל
לא הבנתי את משמעות הדלת אך בכל זאת ניגשתי אליה ופתחתי.
מה שנגלה אליי שם עצר את נישמתי.
אור לבן סינוור את עיניי והכל ניהיה שחור.