Can't Let Go

פרק 26

נקודת מבט לוקאס

למצב הבא לעולם לא חשבתי שאגיע.
למצב הזה שאני שוכב מכורבל עם בחורה שיש לי רגשות כלפייה. בחורה שאני אוהב.
לא אהבתי בחורה מיימי והמצב זר לי אך אשמור עליו בכל כוחי.
ידי הימנית עולה ויורדת, מלטפת בעדינות את אורך ידיה של אנה שלי. ידיה נחה על חזהי וראשה גם כן.
"הי אנה?" שאלתי ברכות מעורר אותה מהבהייה בכלום. "כן?" מרימה טיפה את ראשה בכדי להסתכל על פניי "אני יכול לשאול איך סאם נפצע?" הרגשתי איך גופה נדרך וקיללתי את עצמי בראשי. למה אני לא יכול לסתום פעם אחת בחיי. "אממ אני מניחה שכן" התרוממה ממני והתיישבה מולי בישיבה מזרחית. "לפני עשר שנים הוא והצוות שלו עשו סיור בעיראק שלפתע מטען צד התפוצץ" היא לקחה נשימה ארוכה ורדודה לפני שהמשיכה בסיפורה "בגלל שסאם היה הנהג אז הוא היה בצד השני של המטען אז הוא לא נהרג. שאר הצוות נהרג בפיצוץ. סאם שרד בשטח כמה שעות עד שמצא הצלה ומאז חיו השתנו" דמעה סוררת ירדה במורד לחיה ועוד לפני שהספיקה לנגב אותה, ידי נגדולה ניגבה אותה. היא גיכחה"א אני מצטערת אני פשוט קצת רגישה לסיפור הזה" והוסיפה גיחוך. אך אני לא מצאתי דבר מצחיק בדבריה. הילדה הזו עברה הרבה. יותר מידי בשביל ילדה שעוד לא התחילה לחיות אפילו. בעל כורחה הייתה צריכה להתבגר לפני הזמן. כל התמימות, החום, האהבה, המשפחה, הכל נלקח ממנה ללא זכר. אך היא הצליחה לשמור על טוהר מסוים שקורן ממנה בכל פעם. היא הצליחה לשמור על חיוך אמיתי ואמונה שיכול להיות שינוי בכל דבר. התמימות שלה אומנם נפגעה אך היא נשארה ילדה עם מעט תמימות שעוד לא ראתה ולמדה דבר. בעינייה היה ניצוץ תמיד של שמחה שגרמה לך אוטומטית להעלות חיוך על הפנים. "הכל בסדר?" שאלה, מוציאה אותי מהמחשבות שלי. לא עניתי לה ומשכתי אותה לחיבוק.
"אני אחזיר לך הכל. את כל האהבה והמשפחה. אני אחזיר לך את הילדות שנעלמה בעולם הזה. אני אחזיר לך את התמימות שלך במלואה ולא רק חלקית. אני אגרום לך לחיות" לחשתי לאוזנה גורם לצמרמורת לעבור בגופה הקטן. כנראה מרוב השוק ממילותי, היא לא ענתה אך יכולתי להרגיש הינהון קל בחזהי.
אני אעשה אותה מאושרת.
נשכבתי אחורה.. חוזר למצב הראשון.

ריפרפתי בעיניי ברגע ששמעתי את שמי "לוקאס, לוקאס נו תתעורר" אנאבל קראה בשמי בהיסטריה שגרמה לגופי להתעורר בשניות בודדות "מה קרה?" העפתי את השמיכה מגופי ונעמד "אני חושבת שיש מישהו למטה" לחשה לי והצביעה על הדלת. נשארתי כמה שניות בשקט, לא שומע כלום "אנאבל את ב-" הפסקתי את דיבורי ברגע ששמעתי משהו נשבר. פתחתי בשקט את המגירה ליד המיטה, מוציא משם את האקדח השחור כסף שלי "ששש" סימנתי לאנאבל להיות בשקט ודרכתי את האקדח במהירות כדי שלא יהיה רעש רב. ירדתי למטה בשקט, האקדח מונף לפניי,אנאבל מאחוריי גבי, מוודא שהיא בטוחה. כאשר הגעתי למדרגה האחרונה צפיתי באחד השומרים שלי נכנס למשרד שלי.
המשרד שלי זה מקום קדוש, מעטים ויוצאים משם. עקבתי אחריו בשקט, מסמן לאנאבל להישאר במקומה אך היא מנידה בראשה.
אישה מתסכלת שלי.
"תראו תראו תראו, מי אם לא פטריק. מה שלומך?" ציניות וארס נטפו מקולי אך לא נראה לי שהזיז לו. אקדחי היה מנוף מול פניו "מה אתה עושה פה?" אחזתי התהדקה על ידית האקדח, מחזיק בה בחוזקה.
"משלים את מה שגונסן לא הספיק" חיוך ממזרי עלה על פניו, חיוך שגרם לי לרצות להקיא "נו קדימה תירה בי ו-" עןד לפני סיום משפטו קפצתי עליו עם אגרופי, זורק את האקדח לפינת החדר.
לא ידעתי איך אבל פטריק גבר עליי. בייתי תחתיו מנסה להתחמק מאגרופיו אך הוא השיג אותי.
קול יריה נשמע בחדר וגופו הכבד של פטריק נחת עלי. מי היה יכול לירות? בראיין לא פה ואדרי- אוי לא. אלוהים בבקשה לא.
העפתי את גופתו של פטריק לצד. פוגש בדמותה של אנאבל מחזיקה את אקדחי.
ידייה היו מורמות והאקדח עדיין היה בניהן, דמעה אחת ויחידה זלגה מעינה.
"אנאבל" צלעתי אליה ודיברתי ברכות, מנסה להוציא אותה מהטראנס שהיא שרויה בו
"אנאבל, תורידי את האקדח" הנחתי את ידי על הקנה ומוריד אותו למטה.
באותו רגע אנאבל קפצה בנוכח למגעי והאקדח נשמט מידה.
"אני ה...ה.את אחד החדרים. רג... תי אותו. א...א..אני ר..ווצצחחתת" רעד עבר בקולה ודמעות החלו לזלוג על לחייה.
"אנ-" אך קטעה אותי "אני רוצחת" נכנסה לפאניקה ויצאה מהמשרד בסערה.
רצתי אחרייה, מנסה להשיג אותה או לפחות להיות בקצב שלה אך היא מהירה.
נכנסתי לחדרה אך היא לא הייתה שם, בחדרי גם כן לא. נכנסתי להיסטריה "אנאבל איפה את?" צרחתי בבית. הרגשתי איך ורידי צווארי בולטים ועוד שנייה יוצאים ממקומם.

פתחתי את אחד החדרים שעוד לא הספקתי לרהט ופוגש בדמותה של אנאבל המכונסת לצורה כדור בפינת בחדר.
"אנאבל?" שאלתי בחשש כאשר ראיתי איך היא מתאמצת לנשום.
רצתי לעברה מתיישב לידה ומרים את ראשה. פוגש בנסיכה השבורה.
חשבתי שהיא נעלמה, שלא אפגוש אותה יותר אך כנראה טעיתי.

"אנאבל תנשמי איתי" הצמדתי את גבה לחזי מניח בעדינות יד על הגרון שלה. "לאט לאט.. אנאבל בברשה אני מתחננן אלייך, תנשמי" לחשתי לאוזנה.
"אנה שלי תרגעי בבקשה תנשמי איתי" כמעט התחננתי. אחרי כמה שניות נשימתה החלה להתייצב והיא חזרה לנשום כרגיל.
חיבקתי אותה לחיקי, מרגיש את חולצתי מתרטבת מדמעותייה. "אני רוצחת, אני רוצחת" הנידה בראשה שהיה צמוד לחזי. "היי" הרמתי את ראשה בידי. "את לא רוצחת, את הגנת עליי" צביטה עברה בליבי. אני צריך להגן עליה, לא היא עליי. "אאא אני הרגתי אותו, הוא שוכב מת על הרצפה במשרד שלך ואתה אומר לי שאני לא רוצחת?" מבטה היה שבור, כאוב. "לא משנה מי הוא, לאף אחד לא מגיע למות" ניצוץ מוזר היה בעינייה ולא פיספסתי את המסר הסמוי למותו של זאק..
משהו שעדיין נשאר בעיניי כחידה.
"את לא רוצחת כי זה לא את. את ראית מישהו בסכנה ועזרת לו. את רחוקה מלהיות רוצחת. ההפך, את מלאך. את מחייה אנשים. אנאבל, כל אחד שמדבר איתך מחייך חיוך מיוחד, חיוך אמיתי, של אושר." נתתי למילותי דרור ושפכתי את ליבי החוצה.
הניצוץ המוזר שהיה בעינייה התחלף במשהו אחר.
בהערצה.
"אני אוהבת אותך"
שלוש מילים שגרמו לליבי להתמלא בפחד.
היא הביטה בי, מבינה שלא אוכל להחזיר לה את מה שהיא רוצה לשמוע. "זה בסדר, אני אתן לך את כל הזמן שתצטרך" ידיה עלתה ללחי ללטף אותה אבל נעצרה באוויר.
"אוי אלוהים!" מכסה את פיה "תראה איך אתה פצוע" מרימה את ראשי ומסובבת. "אני בסדר" באמת שהייתי בסדר, אלו פציעות שיטחיות שיעברו תוך יומיים גג שלושה.
"לא אתה לא בסדר" נעמדה, מנגבת את שאריות הדמעות מפניה ומושיטה לי את ידיה. "קדימה צריך לחטא את זה" הושטתי לה את ידי וחושב כמה ידי מתאימה בתוך ידיה. צחוק רצה לפרוץ מפי אך עצרתי אותו.
ישבתי את מכסה האסלה הסגור בזמן שאנאבל חיפשה את ערכת העזרה ראשונה. "בארון מימן" ופנתה לקחת אותה משם. "עכשיו זה ישרוף קצת אבל אל תזוז" התיישבה על יריכי והתחילה להעביר את חתיכת הצמר גפן על פני .
שיניה נשכו את שפתיה התחתונה ועינייה היו מרוכזות, נזהרת כמה שיותר לא לפגוע בי.
"אל. פשוט אל תנשכי את השפה שלך" שלחתי את ידי קדימה, לוחץ קלות על השפה שלה ומפריד אותה מהשניים. אך המראה היה יותר תשוקתי.
שפתייה היו פתוחות מעט והאוויר החם מריאותה יצא מין הפתח הצר שבשפתייה.
לא יכולתי להתאפק יותר והצמדתי את שפתיי לשפתייה הקטנות, עוטף אותה בחום.

השמיכה מכסה את שנינו, מגנה עלינו מהקור של הלילה. הסתכלתי על דמותה הקטנה של המלאך שלי, ששוכב עליי ישן.
אחרי כמה פעמים שהתעוררה היא הסכימה להיכנס בין זרועותיי.
כל הלילה לא נרדמתי. שמרתי על הנסיכה השבורה חבוקה בין זרועותיי.
מצאתי את עצמי בוהה בתווי פניה עד הבוקר. עפעפיה נקחו לאט, מנסות להתרגל לאור הבוקר. "בוקר טוב" אמרתי מלטף את פניה. "בוקר" שיפשיה את עינייה באגרופיה.
"איך אתה?" התיישרה וגבה נשען על הקיר.
" אני בסדר.." הרגעתי אותה וליטפתי את צווארה. "טוב א.." צילצול מרגיז קטע את קולה "הלו?" ענתה בקול ישנוני "כן.. רגע מה?!" קפצה במקומה ועינייה התרחבו.