Can't Let Go

פרק 46

גייק בראון עמד בפתח דלת חדר המוסיקה. "מה אתה עושה פה?" אמרתי נעמד מהר ליד הפסנתר ומניח את ידי על אקדחי "אדוני אני רציתי להודות לך" אמר, מסתכל בחשש על אקדחי. "אם כך" אמרתי מחזיר את אקדחי אל חגורתי. "בוא נלך למשרד. ואני מזהיר אותך שכדי לך לשמור על שקט כי הבחורה שלי ישנה" אמרתי עם מבט מאיים בעיניי וכל מה שגייק יכל לעשות זה להנהן. הלכנו בשקט אל משרדי והתיישבנו על יד שולחני. "דבר" הורתי לו שהבנתי שיש דבר היושב על קצה לשונו " אני רציתי להודות לך על זה שהצלת אותי. אנשים אחרים ובמיוחד אתה, לא היה להם אכפת לתת לי לדמם שם אבל בגלל שהפתעת אותי, רציתי להודות לך" אמר "מה זאת אומרת הפתעת אותי?!" זקפתי גבה "אתב חושב שאין לי לב?" החלטתי להשתעשע בו קצת "מה, אה , לא, כן, בוודאי שיש לך לב. אני פשוט אה" החל לגמגם וגירד את ידו במבוכה. הצחוק עלה במעלה גרוני ופרץ החוצה.
" זה בסדר זה בסדר" אמרתי צוחק מהבהלה שלו. "בטוח?" שאל בחשש "כן כן. אל תדאג ילד. אפרופו ילד, בן כמה אתה? אתה נראה בגיל של אנה שלי" אמרתי משחק עם עט אקראי (עט זה דו לשוני) הנח על שולחני "אני בן 16 את האמת. לא נשלחתי עם הפצצה מרצוני, חטפו אותי בשביל לעשות זאת." אמר וקולו החל להישבר "הם הרגו את הורי מול עיני ואת אחותי הקטנה אנסו ורצחו. אין להם אלוהים" דמעה זלגה מעינו ולליבי להתכווץ מעט בכאב.
גם אני, עם כל הסבל שאני גורם לאנשים מסוימים, בחיים לא אגרום לאדם כזה סבל. זה פשוט נורא. " רגע, אז איפה אתה גר בנתיים?" שאלתי מניח את העט "אני גר לא רחוק מפה את האמת. מצאתי מחסן די יציב ומזרון טיפה בלוי אבל מסתדר" אמר לי נאנח ונשען אחורנית בכיסאו.
זה לא מגיע לו. לא מגיע לנער שבקושי הספיק בחייו משהו לחוות ולחיות חיים שכאלו. הבנתי שאני צריך לעזור לו, אפילו אם לא ביקש זאת. "אני רוצה שתעבור לפה" אמרתי החלטי, נשען קדימה אליו. "מה?!" קרא בבהלה עד שכמעט עינו יצאו מחוריהן. "אני לא יכול לעשות זאת אדוני. זה מעל ומעבר. אני מעריך זאת מאוד וזה גם מחמיא לי אבל זה יותר מידי"אמר שולל את דברי. "אני לא שאלתי אני אמרתי. וישר משבוע הבא אתה עובר לבית הספר הקרוב ביותר לאחוזה וזה לא נתון לוויכוח. אם אתה רוצה פרטיות אתה מוזמן לקחת לך את החדרים בצידו השני של הבית או כל חדר אחר מלבד חדרים בקומה השלישית. תרגיש בבית" עם מילים אלו סיימתי את נאומי ויצאת מן החדר.

הבוקר הפציע אך הרחוב והשמיים לבשו לבן בעקבות השלג אשר לא הפסיק לרדת במהלך הלילה. הידקתי את אחיזיתי באנה שלי המחבקת את גופי כמו דוב קואלה. בהיתי בפניה העדינות, בריסיה הארוכים ובשפתייה הנפוחות. עורה הלבן היה ניגוד מוחלט לשפתייה אדומות ושיערה החום נתן לה מראה מהפנט.
עיניה החלו לרפרף ולהיפתח באיטיות. "מממממ" אמרה בפינוק, חופרת עם פניה בחזי. "בוקר טוב יפייפיה" אמרתי בקול צרוד של בוקר, נושק לראשה "ממממ בוקר טוב גם לך" אמרה, מרימה סוף סוף את פרצופה אליי ופוקחת את עינייה החומות. "איך ישנת?" שאלתי, מעביר פיסת שיער קטנה אל מאחורי אוזנה, שהפריעה לי לראות את פניה היפות. "ישנתי מצוין. איך אתה ישנת?" הסתכלה עליי בעיניים גדולות. "ישנתי מעולה" שיקרתי במצח נחושה. " טוב אני שמחה" אמרה מחזירה את ראשה לחזי.
לא הייתי מופתע שהיא האמינה, במקצוע כמו שלי אתה חייב לדעת לשקר ולשקר טוב. "קומי לצחצח שיניים, אני בנתיים אלך להכין לנו נס" נושק למצחה וקם מהמיטה.
ירדתי לאיטי את שלושת הקומות, שמח מהשקט והשלווה הפוקדים את הבוקר הזה. "בוקר טוב בוס" אמר לי אחד השומרים ואני הנהנתי אליו בראשי, לא אוהב לדבר על הבוקר עם אנשים מעצבנים.
הכנתי לנו נס וגם ארוחת בוקר עד שצרחה קטעה את מעשיי. רצתי במהירות אל מקור הצרחה אשר היה בקומה השנייה. "אמא" צרחתה של אנאבל נשמעה שנית. נכנסתי אל החדר, רואה את אנה שלי המבוהלת, עומדת מול גייק המבולבל. "לוקאס מי זה?" אמרה רצה אליי, מחבקת אותי בחוזקה ובפחד. "אל תדאגי אנה. הוא לא מזיק. הוא גייק בראון. בואי נגיד שהוא הציל אותי ואותך מהפיצוץ בבית הישן" אמרתי מרים את מבטה המפוחד אליי. "באמת?" אמרה עם עיניים גדולות והפנתה את מבטה לכיוון גייק. "תודה רבה" אמרה בהתרגשות, רצה אליו ומחבקת אותו בחוזקה. "תודה תודה תודה" אמרה בחיוך, מנשקת את לחיו, גורמת לו להסמיק.  "הכל בסדר איתך? לא נפגעת נכון?" שאלה עם דאגה בעינה "לא לא. הכל בסדר. כמה חבלות קטנות" שנינו ידענו שזה לא נכון אך הוא עשה בחוכמה שלא הדאיג את אנה שלי.
"אהה לא נעים לי ממש אבל מה אתה עושה פה?" אנה שאלה בסקרנות, יושבת מולנו על המיטה. "חח זה בסדר. אני בנתיים עובר לפה. רק עד שאני אשיג עבודה ואשכור דירה" אמר יושב לידה. " מה פתאום! אתה רק בן.. בן כמה אתה?" אמרה מבוישת, גורמת לחיוך קטן לעלות על שפתיי  "אני בן 16" ענה לשאלה "אתה רק בן 16, אתה לא צריך לעבוד בשביל דירה. אתה נשאר פה בלי ויכוח" אמרה נחושה בדעתה.

היום עבר בנעימים, בלי הפתעות מיוחדות. אנה שלי נמצאת כרגע עם גייק בקניות, קונה לו את הדברים והבגדים שיצטרך.
הנחתי את המשקולות במקומו ברגע ששמעתי צילצול הפלאפון שלי. "אנה שלי" שמה של האישה שלי התנוסס על גבי צג הפלאפון. "כן אנה שלי" עניתי, מרים בידי השנייה מגבת, מנגב את זיעתי ושותה מעט מים. "לוקאס" צעקה לי שמחה, גורמת לי להעלות חיוך על הפנים. "מתוקה שלי אל תצעקי, אני שומע אותך היטב" אמרתי צוחק, שותה שלוק קטן מבקבוק המים. "אהה, כן. סליחה" אמרה מבוישת "הכל בסדר קטנה. כן, מה רצית להגיד לי?" אמרתי, יוצא מחדר הכושר שבקומה התחתונה של ביתי. "אנחנו בדרך. רק רציתי לעדכן אותך שהכל בסדר מאחר שאתה כזה דאגן" אמרה ויכולתי לדמיין אותה מגלגלת את עיניה הקטנות. "אל תגלגלי את העיניים שלך" מסתכל במעד לחלון. "לפעמים אני חושב שאתה נמצא ממש לידי. איך לעזאזל אתה יודע הכל?" התעצבנה בצחוק.
"אני פשוט כזה" הרמתי כתפיים.
"טוב, אנחנו נכנסים לרכב. ביי" אמרה בקולה החמוד וניתקה חפני שהספקתי לענות. "מה אני אעשה איתך" אמרתי לעצמי, נכנס למקלחת

אני יודעת שקצר אבל בגלל השבוע מסע לא היה לי זמן או רעיון