Can't Let Go

פרק 52

פקחתי את עיניי, מותח את גופי מהתנוחה הלא נוחה שבה נרדמתי. הבטתי קדימה, רואה את אנה שלי סוף סוף ישנה במיטתנו.
לאחר כמעט חודש בו היינו בבית החולים, אנה שלי כבר לא יכלה להישאר בתוך הכלוב הלבן הזה.
אני התחלתי לחפש את האנשים האחראים לחטיפתה של אנה שלי. בזמן שהיא בפיוזיוטרפיה אני מתחיל במסע הנקמה שלי. במהלך השבוע האחרון, הקטנות ישנו פה וכך גם הלילה, הן הגעגעו יותר מידי לאנה שלי.
פיהקתי פיהוק קטן והתרוממתי מין הכורסא עליה נרדמתי, מול מיטתנו. מסיבה מסוימת לא יכולתי להירדם, המחשבות אכלו אותי. אז במקום לישון, כל הלילה עשיתי עסקים, סגרתי קצוות וחיפשתי אנשים.

"בוקר טוב" בירכתי את אדריאן שעמד במטבח והכין ארוחת בוקר. "בוקר טוב גם לך. מה שלום אנאבל" שאל בדאגה כאשר חתך סלט. "מצבה משתפר אך אני עדיין דואג" נאנחתי מלטף מצחי ומתיישב ליד האי שניצב במרכז המטבח. "היא חזקה. אני מאמין בה" אמר לי בקול נחוש שגרם לי להעלות חיוך קטן על הפנים. צילצול הפלאפון של אדריאן גרם לו להפסיק את הבישול ולענות. "כן מתוקה. בסדר גמור. אני אגיד לו. אוהב" וניתק. "זו הייתה אנאבל. היא שאלה אם תוכל לעלות למעלה, לעזור לה לרדת" לחש את החלק האחרון שגרם לליבי להתכווץ. בלי לחשוב פעמים קפצתי ממקומי ועליתי את כל שלושת הקומות ברגל, יודע שיקח לי יותר מהר מאשר במעלית.
פתחתי את דלת החדר בזהירות, מפחד לראות את אותה הבעת הפנים כמו בשבוע האחרון. נכנסתי לחדר, מופתע לראות את אנה שלי עם חיוך על הפנים.
"בוקר טוב" אמרה בקול מאושר והושיטה לי את ידה בכדי שארים אותה וכך עשיתי. "בוקר טוב" אמרתי לה חזרה, נושק על שפתייה הרכות בגעגוע. התנתקתי מהנשיקה אך להפתעתי הרבה אנה שלי נישקה אותי בחוזקה, מכניסה את לשונה לפי וחוקרת. אני לקחתי פיקוד והתנתקתי ממנה "רק קמת" גיכחתי, גורם לסומק לעלות על לחייה.
"בואי בואי נקום" הרמתי אותה והנחתי אותה בזהירות על כיסא הגלגלים.
"הטיפולים מתחילים היום את יודעת נכון" ליטפתי את שיערה כאשר ציחצה את שינייה. עצב עבר בעינייה וחלף במהרה. "אני יודעת" אמרה לי עם פה מלא במשפחה. לאחא ששתפה את פיה הלכנו להחליף לה בגדים.

לפני מספר ימים אנה שלי הודיעה לי שהיא מוכנה לתת לי את בתוליה. זה לא שיש לה אפשרות אחרת כי לעולם לא הייתי נותן לגבר אחר להניח את הידיים המטונפות שלו על הבחורה שלי.
הלבשתי אותה, משתדל לכבד אותה ולא להסתכל על גופה תוך כדי אך זה קשה מידי.
"את רוצה לאכול ואז ללכת?" שאלתי כאשר ירדנו במעלית לקומה התחתונה. "אני אוכל לאחר שנלך" החזיקה את ידי בחוזקה ואני לחצתי חזרה, מראה לה שאני פה ולעולם לא אלך.
ציפצוף המעלית נשמע והדלת נפתחה, פורסת לפנינו את הסלון. דחפתי את כיסא הגלגלים של אנה שלי לכיוון הדלת, דוחף את אקדחיי לצידי מותניי תוך כדי. "בהצלחה" צעקתויהם של אדריאן, גק ומייקל נשמעו לפניי שסגרתי את הדלת. ואנה שלי צעקה להם חזרה לתודה.
הרמתי את אנה שלי למושב שעל יד הנהג והכנתי את כיסא הגלגלים לתא המטען של הרכב.
הנסיעה הייתה מלווה בצחוקים, דיבורים ושירים, מנסים להשלות את עצמו שהכל טוב.
ברגע שמכון הפיזיוטרפיה נגלה לעיננו, העננה השחורה חזרה לרחף מעלינו.
יצאתי מהרכב, כמעט טורק את הדלת מעצבים אך משתדל למטן את עצמי בכדי לשמור על שפיותי ושפיותה של אנה שלי.
הוצאתי את כיסא הגלגלים, פתחתי את דלתה של אנה שלי והנחתי אותה עליו.
נשמתי נשימה עמוקה והתכלתי לדחוף את הכיסא אל תוך הלובי הקריר.
ברגע שדלתות הלובי נפתחו יכולתי להרגיש את מבטיהם של האנשים עליי אך מבט קצר שלי גרם להם להפסיק.
"אנאבל גרין" אמרתי לפקידת הקבלה ויכולתי להרגיש את נשימה של אנה שלי נעטקת לנוכח השם שבו רשמתי אותה.
"קומה שלישית חדר 345" הושיטה לנו את התיקייה של אנה שלי ועלינו במעלית את הקומה.
ברגע שדלתות המעלית נפתחו נגלה לפנינו, לפחות לפני אנה שלי, מחזה לא נעים כלל.
אנשים, ילדים וחיילים בעיקר, עושים תרגילים, מתאמצים ולפעמים גם מתייאשים. בליבי הודתי על כך שמצבה של אנה שלי טוב יותר מהאנשים הללו.
עיניי ריצדו בקומה השלישית, מחפש בעיניי את החדר הנדרש ומוצא לאחר כמה שניות.

"אל תפחדי. אני פה איתך" נישקתי אותה נשיקה רכה והנחתי את ידי על ברכי, מעסה קלות את המקום. היא הנהנה לי חזרה ונושקת לשפתיי חזרה.
כל מה שרציתי כרגע הוא לשכב איתה במיטתי שהיא בן זרועותיי, מחובקים בחוזקה. אך ישנם דברים שהחיים אינם מאפשרים לנו.
ישנם פעמים שבהם אנו נאלצים לוותר על רצוננו למען טובתו של האחר.
"אנאבל גרין" רופא הלבוש בחלוק התפרץ לחדר. "נעים מאוד אני דוקטור רוברטו סמית. אותו אחד שטיפל בידידך סאם" לחץ את ידה של אנה שלי ואני תקעתי בו את מבטי, מקווה שהוא מדבר יפה לאישה שלי.
"סדרת הטיפולים שלך תימשך כחודשיים, שבהם אנו מקווים שתעמדי שוב על רגלייך.אנחנו נתחיל עם טיפולים הקלים יותר ולאחר חודש נעבור לקשים יותר." עיין בדפים שבידו.
"את בסדר אנה שלי?" שאלתי דואג ברגע שהבחנתי שנשימותיה אינן סדירות. "אני בסדר" ענתה לי "פשוט טיפה לחוצה" העלתה חיוך צדדי קטן.
"זה נרמאלי. אל תפחדי להיות לחוצה. אני פה איתך" נשקתי קלות לראשה. "בסדר דוקטור, אני מוכנה" הוציאה נשימה. "בסדר גמור." אמר ויצא מהחדר. כעבור כמה שניות הוא נכנס פנימה עם שתי אחיות שאני ביקשתי שיהיו. לא רציתי ששום גבר מלבד הרופא יגע בה. יצאנו חמישתנו מהחדר, מתקדמים במורד הלובי עד לדלת צדדית קטנה. אחת האחיות פתחה את הדלת ולמולנו נגלה חדר ענק מלא במכשירים. צילצול פלאפון קטע את הסבר הרופא.
"אני כבר חוזר" קטעתי אותי בגסות ויצאתי מהחדר .
"כן מריה" עניתי טיפה בעצבים. הודעתי הרי לכולם לא להתקשר אליי היום.
"לוקאס. זאת סופיה" אמרה מריה במהירות ויכולתי לשמוע את דמעותייה.
"מה לעזאזל קרה?!" עצביי החלו לפקוע לאט לאט רק מהמחשבה שמשהו קרה לה.
"היו לה היום בדיקות ו.." מריה נקטעה מדמעותייה.

ואז הגיע המשפט שעצר את ליבי.
ישנם זמנים בחיים שלפתע אתה מבין מה חשוב ומי חשוב.
לפעמים הזמנים האלו הם אלו שמעירים אותך, שמנערים אותך, מחזקים אותך.
ולפעמים הזמנים האלו ממוטטים אותך, מרסקים אותך, שוברים אותך, מבלי להתחשב בתוצאה.
אני יכול לשלוט על הרבה בחיי, על הכסף, על הכבוד, על האהבה ואפילו על האנשים אך את זה לא יכולתי לעצור. לא יכולתי לעצור את המשפט שהתנגן לי בראש כמו תקליט שבור.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שזה קורה לי. אני יודע שאיני שה תמים.
ידי מגואלות בדם, ראיתי וחוויתי מחזות איומים שדאז מצאתי כמבדרים.
גרמתי לאנשים לעצב, לשברון, למוות ולפעמים לשנאה עצמית, אך לא חשבתי שזה מגיע לי, לא חשבתי ולא אחשוב שדבר כזה מגיע למישהו, בטח לא לילדה קטנה שלא הוריעה לאדם.

מרוב כל המתח ששרר בימים האחרונים שכחתי מהבדיקות של הקטנה.
עצמתי את עיניי בחוזקה מחזיק חזק את הפלאפון ומטיח אותו על הקיר בעוצמה, גורם לחלקיו להתנפץ ולמספר אנשים להיבהל. תפסתי את ראשי ומשכתי את שיערותי כמו משוגע פשוט לא יכולתי יותר וצעקתי.
צעקתי מסבל, מכאב ומייאוש. צעקתי לגאולה, לאהבה ולרוגע.
אך לא משנה כמה צעקתי אותו משפט לא יצא מראשי.

"הסרטן התפשט לוקאס. נשארו לה מספר ימים"