Can't Let Go

פרק 48

"אוח" התיישבתי באנחה על הכיסא שלי במשרד, מסתכל על ערימת הדפים המחכה על שולחני. הוצאתי מחגורתי את הנשק, מניח אותו על השולחן, מתיר את עניבתי, מוריד את הגקט ופותח כמה כפתורים.
תפסתי בעט הראשון שנקרא בעיניי והתחלתי לחתום על הדפים.
כעבור בערך חצי שעה דפיקה על דלת משרדי נשמעה. "כן" קראתי, ממשיך לחתום על הניירת. "הי לוק" אנה עמדה בכניסה למשרד ובידה מגש עם אוכל ושתייה. הנחתי את עטי על השולחן, נשען לאחור, מביט בה מתקדמת לכיווני. "הי" אנה שלי אמרה, מתיישבת עליי ואני מקבל אותה בברכה לזרועותיי. "אכלת משהו היום?" שאלה בדאגה, מלטפת את שיערי. "לא" עניתי בקול מותש, מניח את ראשי על כפתה ועוצם את עיניי. "זה לא טוב" לחשה לעצמה. "הי תסתכל עליי" אמרה והרימה בכוח את ראשי מכתפה. "אתה לא נראה טוב"אמרה מניחה יד על מצחי "יש לך קצת חום" אמרה מלטפת את פניי. "בוא תאכל ואז תעשה מקלחת קרה" אמרה נושקת למצחי, גורמת לעיניי להיעצם אוטומטית. אנה שלי התרוממה ממני, לקחה את צלחת המרק ששהתה על המגש והתיישבה על כיסא לידי. "אתה צריך לאכול."הודיעה לי, מושיטה לפי כף מרק. ברגע שמרק הגיע לקיבתי הרגשתי רצון להקיא, קמתי במהירות, גורם לאנה שלי להיבהל ורץ לכיוון השירותים שבמשרד.
הקאתי את כל מה שלא אכלתי כל היום.
מה יש לי? ממתי אני נהיה חולה?
הרמתי את ראשי מן האסלה, מוריד את המים ושוטף את פי. "בוא נעלה למעלה" אנה שלי חיבקה אותי במותני ומניחה את ידי על כתפה "הישען עלי" מילמלה לי אך ידעתי כי גופה הקטן אינו יכולה להכיל את משקל גופי, כך שרק נתתי לה להרגשה כאילו אני נשען עליה. עלינו במעלית לקומה השלישית, עליה שנראתה לי כמו נצח.
כשהמעלית נפתחה, אנה פתחה את דלת החדר בבעיטה קטנה, גורמת למשמע קול חבטה להישמע ולראשי לדפוק עוד יותר. "סליחה" אמרה לי בפנים מודאגות. היא החלה להוביל אותי לכיוון המקלחת בעוד שאני עוצם את עיניי לאור החדר מהחלון. נכנסו אל חדר המקלחת ואנה שלי הושיבה אותי על מכסה האסלה, עוזבת אותי באיטיות בכדי לראות שאינני נופל.
היא התכופפה על ברכייה, פורמת את שרוכי נעליי ומורידה אותם מרגליי וכך גם את הגרביים. כאשר התרוממה חזרה, אחזה בקצוות חולצתי ושולחת לי מבט שואל. הנהנתי לה בראשי, מרים בקושי את ידי. אנה שלי הרימה את חוםצתי מעל ראשי וזורקת אותה לסל הכביסה. למרות שזו לא הפעם הראשונה בה היא רואה אותי ללא חולצה, יכולתי לראות את הסומק המתפשט בפניה. "זה בסדר" אמרתי בחיוך קל למרות כאב הראש שלי ואנה החזירה לי גם כן בחיוך קטן. "אממ" אמרה מובכת, מתנדנדת מצד לצד. "זה בסדר, הירגעי. אני יכול להוריד את המכנס לבדי" אמרתי, מנסה להרגיע את מבוכתה. "לא לא. זה בסדר" אמרה בהנדת ראש, מתנגדת לדבריי. "את בטוחה?" שאלתי אותה ללא כוחות "כן כן." אמרה והחלה לפרום את כפתורי.

לאחר מקלחת קרה שהעברתח על עצמי, בעוד אנה שומרת מבחוץ ושואלת לשלומי כל שלושים שניות. "את יכולה להיכנס" קראתי לה, יושב על מכסה האסלה, מנסה להרגיע את הסחרחורת הריגעית שתפסה אותי. "אתה לבוש?" שאלה עם יד המכסה את פניה. "כן כן. הכל בסדר" אמרתי מצחקק לעצמי.
היא כה תמימה שלפעמים זה יכול לשגע, איך היא הצליחה לשמור על כזה טוהר בעולם כזה טמא. "בוא אני אעזור לך" אמרה מתכופפת לעזרתי. היא הובילה אותי לאט אל המיטה, משכיבה אותי ומכסה אותי. "החום ירד לך טיפה" אמרה מניחה את שפתייה על מצחי. עצמתי את עיניי, מתענג על מגע שפתייה על עורי החם. "לך לישון. אתה זקוק לזה" אמרה נושקת ללחי. העפתי מבט אל החלון הגדול הנמצא בחדרי, רואה את השמש שוקעת מבעד לבניניים של ניו יורק סיטי. "אל תשכבי" אמרתי לה בציווי ברגע שבאה לשכב לידי "למה לא?" שאלה מבולבלת והתרוממה מהמיטה, נעמדת מולי " אני לא רוצה שתדבקי. המערכת החיסונית שלך עדיין לא משהו וזה לא בא בחשבון" אמרתי החלטי, מבהיר לה שאין פה מקום לויכוח. "גם שאתה חולה אתה קובע החלטות אה?" אמרה משועשעת בהרמת גבה. "בסדר" נאנחה. "אבל אני נשארת פה לפחות עד שתירדם" אמרה, מתחילה לדחוף את הכורסא ששהתה בחדרי לכיוון המיטה. "טוב" הסכמתי איתה.
אנה שלי אחזה בידי, מלטפת ומידי פעם מנשקת. "אני אוהבת אותך" אמרה שנייה לפני שעיניי נעצמו

ריפרפתי בעיניי עד לפתיחתן. החדר חשוך, רק בינייני ניו יורק סיטי בולטים בשל אורותיהם. הפנתי את מבטי שמאלה, רואה את אנה שלי ישנה על הכורסא מקופלת לכדור. היא ממש לא ישנה ככה. אני יכול להבחין כמה לא נוח לה. התיישבתי בזהירות, עוצר לרגע במקומי ומרגיע את הסחרחורת שתקפה אותי. קמתי בזהירות אל אנה שלי, נאחז בכורסא בכדי לא ליפול. "זהו" אמרתי לעצמי, מרים אותי בין ידי ומצליח להגיע למיטה בדרך פלא. כיסיתי אותה עד קו כתפייה היפות ונקשתי לראשה. נאחזתי בקיר, מייצב את עצמי ומתהלך בשקט אך בסבל אל מחוץ לחדר.
נכנסתי אל המעלית, לוחץ על הקומה השנייה ונעזר בקיר המעלית לתמיכה.
"אח" אחזתי בראשי כאשר צליל המעלית הנפתחת נשמע חזק מהרגיל. "מעלית מזורגגת" אמרתי לעצמי. התהלכתי במסדרון עד שהגעתי לאחד מחדרי האורחים בבית. "מר גרין" גייק אמר מסוף המסדרון ורץ אליי לעזור לי ללכת. הוא הוביל אותי עד למיטה. "תודה ילד" הודתי לו ונשכבתי על הכרית הרכה, מקווה שתעביר את הכאב בנוחות.
עיניי נעצמו כמעט במידיות ושקעתי לשינה ללא חלומות.

פקחתי את עיניי למשמע קול הקורא בשמי. "בוקר טוב אהוב שלי. איך אתה מרגיש?" שאלה אותי אנה שלי בדאגה, מלטפת את פניי ברכות. "יותר טוב" אמרתי בקול צרוד של בוקר. אני מרגיש ההפך מטוב, אני מרגיש כלכך גרוע שבא לי דפוק לעצמי כדור בראש בכדי שכאב הראש המזדיין הזה יעלם.
אנה שלי הצמידה את שפתייה למצחי ואני נתתי לעיניי להיעצם, מתענג על מגע שפתייה. "עדיין יש לך חום" מילמלה לעצמה. "טוב. אני רק אתקשר למריה לבטל ואני תכף חוזרת" אמרה לי מתרוממת מהמיטה. אך לפני לכתה, תפסתי במפרק ידה "לבטל מה?" אמרתי בקול העיסקי שלי."אהה, רציתי לצאת עם הבנות קצת בכדי לתת לאיילין ומריה קצת חופש וגם כי לא ביליתי איתן הרבה זמן" אמרה לי מתנדנדת ברגלייה, יודעת שאני לא מרוצה מזה שלא הודיעה לי מראש. "דבר ראשון, את ממש לא מבטלת. זו זכותך המלאה לבלות עם אחותך כאוות נפשך. דבר שני, אתן לוקחות איתכן את גק ואת מייקל. אתן לא זזות סניטימטר בילעדיהם. אני מובן?" תקעתי בה את מבטי. "מובן מובן. אלוהים גבר מתסכל! אפילו שאתה חולה אתה עדיין שולט בחיי" אמרה ביאוש, מעבירה את ידה על פניה. "קמתי למצב ישיבה, מתעלם מהסחרחורת שתקפה אותי ומתקדם בזהירות אל המקלחת. אני שונא להיות חולה, שונא להיות תלותי למישהו אחר ושאני לא יכול לשלוט הכל דבר בסביבתי. עשיתי את אירגוני הבוקר והלכתי לעבר חדר הארונות. "כן כן. אנחנו תכף נצא. כן אני מגיעה איתם, את יודעת כמה שמרן ומגונן לוקאס" אמרה אנאבל עם גבה אליי. לכופה רק חזייה שחורה פשוטה ומכנסיי גינס שחורים. "מתאים לי שתשארי ככה" אמרתי מבהיל אותה וגורם לה להסתובב אליי. המראה שראיתי צבט את ליבי בחוזקה.
צליותיה של אנה שלי כמעט בלטו מחוסר בשר על העור אבל לפחות מצבה יותר טוב מהפעם הקודמת..
"לוקאס צא מפה" אמרה בקול שבור ולבשה על עצמה מהר חולצה אקראית. "מה ראיתי?" אמרתי מזועזע וכועס ודואג "אני חושב שדיברנו על זה אנה." אמרתי מתקרב אליה. "הזבל הזה שאנס אותך, החתיכת פח הלא אנשוית הזו, לא צריכה להשפיע עלייך. את הרבה יותר מזה" אמרתי מושך אותה לנשיקה חזקה ותובענית.
לפתע אנה שלי התנתקה מהנשיקה. "אני חייבת ללכת" אמרה בקול שבור ויצאה מחדר הארונות בריצה, משאירה אותי המום וחסר מילים.