Can't Let Go

פרק 19

נקודת מבט אנאבל
חודשיים עברו מאז הירייה וירדתי מהכיסא גלגלים, לוקאס במשך כל הזמן הזה התייחס אליי כמו אל נסיכה. אבל לפני שלושה שבועות משהו מוזר קרה. אחרי שיחת טלפון אחת שהייתה לו, הוא הפסיק לדבר איתי כמעט וכל יום היה נמצא במשימות, חוזר עם חולצות מוכתמות בדם.
ישבתי בסלון מזפזפת בין הערוצים, אין כלום לראות. עליתי לחדרי. מאז אחרי הניתוח חזרתי לישון בחדרי. נכנסתי לחדר נמעדת במרכזו ומסתכלת על קירותיו. הוא יפה והכל אבל קצת משעמם. החלטתי לשנות קצת.
החלפתי לאוברול וגופייה לבנה וירדתי למחסן לקחת צבע כחול. אחרי עבודה קלה סיימתי לצייר. יצא יפה. דבר אחד אני יודעת לעשות, לצייר.

סידרתי הכל והחלטתי ללמוד לבד לשחות. החלפתי לבגד ים ולחולצה שחורה שגדולה עליי בכמה מידות מעל ולמכנסון קצר. ירדתי למטה עושה קוק מרושל. יצאתי לחצר ועמדתי מול הבריכה עם ידיים על המותניים. "מה את עושה?" שמעתי קול מוכר מאחורי כתפיי. הסתובבתי פוגשת בבראיין. "הי בראיין, אני רוצה ללמוד לשחות אבל נראה לי שאני אוותר" אמרתי מתרחקת מספר צעדים משפת הבריכה "אני אלמד אותך" אמר מוריד את חולצתו, נעליו ומכנסיו ונעמד מולי בבוקסר צמוד. השדלתי לא להביט על גופו "אהה אממ" אמרתי והרגשתי איך לחיי מאדימות "קדימה בל" אמר קופץ לבריכה ושוחה חזרה אליי, לקצה הבריכה. התיישבתי בזהירות על שפת הבריכה ובראיין אחז בברכי בעדינות "רדי לאט, זה לא עמוק" אמר לי ברוגע. אך זה לא הרגיע אותי בהתחשב שהוא גבוה ממני בראש וקצת. ירדתי לאט לאט רואה שהמים מגיעים לי קצת אחרי המותניים. החזקתי בכתפיו של בראיין והוא החזיק במותני. " אוקי דבר ראשון אין לך ממה לפחד. דבר שני, אני אשחה עכשיו לקצה ובחזרה ותיסתכלי על התנועות שלי" הינהנתי.
הוא עזב את מותניי לאט לאט מוודה שאני לא מפחדת, הסתובב והתחיל לשחות. הוא שחה כמה פעמים כי אמרתי לו שלא הבנתי את התנועות.אחרי כמה ניסיונות הצלחתי לשחות בעזרתו של בראיין. "אוקי בל, אני משחרר את הידיים שלי לאט לאט, אל תפחדי" שחיתי עוד כמה שניות ובראיין עזב את מותניי. "אני שוחהה" צעקתי לבראיין מתלהבת כמו ילדה קטנה ושומעת את צחוקו מאחוריי.
שחיתי לקצה הבריכה ויצאתי ממנה בעדינות. מבטו של בראיין נתקע עלי, לא עוזב אותי "הכל בסדר?" "כן כן, את ממש יפה את יודעת את זה" אמר לי מתקרב אליי מרחק מסוכן. "שקרן" מלמלתי "אני רואה איך לוקאס מסתכל עלייך, רק עיוור יכול לפספס את זה, את יפייפיה" אמר מנשק את לחי, מתנגב ולוקח את החולצה שלו ויוצא לרכב.
עליתי לחדר שלי ונכנסת למקלחת הצמודה אליו. פשטתי את בגדיי, זורקת לכביסה ונכנסת למקלחת.
נתתי למים לעבור על גופי, להשכיח ממני הכל. אחרי 30 דקות יצאת מהמקלחת עם מגבת עטופה סביב גופי. נכנסתי לחדר ארונות, מבחינה בחולצה שעוד לא ראיתי. היא הייתה גדולה ממני בכמה מידות. הצמדתי אותה לפניי, מרגישה את ריחו של לוקאס, שמצאתי ממכר במיוחד. ניתקתי אותה מפני בחוסר רצון והחלטתי ללבוש אותה. חולצתו הגיעה לי קצת לפני הברכיים, ממש כמו שמלה אז החלטתי לוותר על מכנס.
עשיתי סיור קטן בבית, פותחת את כל החדרים שעוד לא ראיתי.
נעצרתי.
בחדר היה פסנתר כנף לבן עם עיטורי זהב עדינים, זה מוזר כי עוד לא ראיתי או שמעתי מישהו מנגן בו. ידעתי לנגן על פסנתר ממסוקיה ששמעתי ותירגלתי את זה על אורגן קטן של ילדים שמצאתי באחת המכולות.
הסתובבתי סביב הפסנתר, מלטפת אותה. ישבתי על הכיסא המחובר אליו שגם היה בצבע לבן. ניגנתי דו אחד, עוד לא רגילה לגודל. לאט לאט השתחררתי והתחלתי לנגן משהו קטן אבל נתקעתי "לא ניגנת נכון את התו הזה" שמעתי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי נותנת לכמה שערות להידבק לפניי, פוגשת בדמותו של לוקאס נשענת על המשקוף "מה?" שאלתי לא מבינה. "לא ניגנת נכון" אמר מתקדם אליי ויושב מאחורי. הוא לקח את ידי בעדינות מניח אותה על התו הנכון ולוחץ בעדינות.
מהפעולה הפשוטה הזו זרמים זרמו בגופי, גורמים לו להתעורר "לא ידעתי שאתה מנגן" אמרתי בשקט, מפחדת להרוס את האווירה הנחמד שנוצרה. "את לא יודעת עליי הרבה דברים" לחש לאוזני ואני בחרתי להתעלם מהמשמעות הכפולה של המשפט.
הסתובבתי אליו ופנינו היו קרובות. ידו התרוממה והשיטה מפניי מספר שיערות שלא הפריעו לי אך כנראה הפריעו לו. פנינו התקרבו ואני מבפנים נלחצתי.
"אזז למה לא הייתה בבית" אמרתי מתרוממת במהירות מרגישה את ליבי מאיץ מרגע לרגע. "לא עיניינך" אמר לי בקרירות ויצא מהחדר. נשענתי על הפנסתר גורמת לרעש גדול להישמע בחדר. יצאתי מהחדר ומתגנבת במהירות לחדרי. ישבתי על המיטה מסתכלת בכל מיני תגובות בפייסבוק.
זרקתי את הפלאפון על המיטה בייאוש 'אני חייבת לעשות משהו' אמרתי לעצמי בראש .
הדלקתי את המערכת שהייתה בחדר והתחלי לסדר את הארון שלי.
עשיתי שתי ערמות. לשמור ולתרום. וכבר ידעתי בדיוק למי לתרום.
שסיימתי למיין רוב הארון שלי היה בלתרום כי היו שם מלא דברים צמודים ומכנסיים וחולצות שאני לא אלבש. שמתי את הכל בשקיות ואת הדברים שלי החזרתי לארון.
הסתכלתי בסיפוק על השקיות ,יודעת שאני לא אצטער על זה.
לבשתי מכנסו וירדתי למטה בחשש ניגשת לדלת המשרד שלו. הרמתי את ידי לדפוק עליה אך היא השארת באוויר. אחרי זמן הורדתי את היד ביאוש ובאתי להסתובב אך הדלת נפתחה.
"מה?" שאלה באותו טון קריר "הי. אתה יכול בבקשה להסיע אותי לשכונה הישנה שלי?" שאלתי בשקט בוהה בחזהו. "וזה למה?" שאל והרים גבה "אהה ע.. עשיתי מי..מיון בארון שלי ו.. וואני רוצה לתרום כ.. כמה דבריים" אני אפילו לא יודעת למה גימגמתי. פניו התבהרו והוא הרים את ראשי שהיה מושפל " אל תשפילי את הראש שלך, שלא יפול לך הכתר" אמר לי את השפט הקבוע שגרם לי להסמיק. "טוב תיכנס לאוטו אני אביא את הבגדים" הנהנן בהסכמה. עליתי למעלה לוקחת שתי שקיות גדולות מתוך שמונה ומכניסה לתא מטען "חכה שנייה יש עוד" רצתי חזרה למעלה מביאה עוד שתיים. הנחתי את ידיי על ברכיי מנסה לנשום דקה "פיוו שנייה יש עוד " אמרתי בחוסר נשימה רצה למעלה, יורדת חזרה ומניחה עוד שתיים בתא מטען "זהו?" שאל מגחך והרים גבה "אהה אהה לא " נאנחתי "עוד שתיים ועוד אחת של כל מיני דברים שהם לא בגדים" באתי להתחיל לרוץ למעלה אך ידו עצרה אותי. "אני חושב שעשית מספיק, כנסי לרכב אני אביא" אמר עוקף אותי ועולה למעלה וחוזר לאחר דקה עם שלושת השקיות. "תודה" אמרתי לו מנסה להסדיר את נשימתי.
אחרי נסיעה של רבע שעה הגענן חזרה לשכונה הישנה שלי. עצרנו את הרכב ליד הבית הישן שלי, ההרוס. דבר לא נשאר שם מלבד חול. דיירים יצאו מהבתים ובניהם ראיתי את רוברט ומתילדה. הם היו שני זקנים שגרו לידי, תמיד דאגתי להם. "רצתי אליהם בחיבוק ידיים. "ילדתי איפה היית? את בסדר? הוא עשה לך משהו?" מתילדה שאלה בתקיפות אותי ואת לוקאס שעמד מאחוריי ומצד פניי ראיתי איך הדיירים נמלאים בפחד. "לא דודה הוא דאג לי. הוא לא נורא אחרי הכל" אמרתי לה משתמשת בכינויח שהדבקתי להם במהלך השנים. "ההפך. אני הבאתי לכולם משהו" צעקתי שכולם ישמעו. אני ולוקאס ניגשנו לתא מטען, מוציאים את השקיות ומחלקים לכולם, מוודאים שכולם קיבלו משהו.
אבל אני, אני שמרתי חצי שקית מלאה בצד. שאף אחד לא ידע.
הערב התקרב והחל להחשיך, כולם נכנסו לבתיהם ונשארנו רק אני, לוקאס והשקית. "אני עוד כמה דקות חוזרת" אמרתי אוחזת בשקית ומתחילה ללכת. עוד לא הספקתי לצעוד עשרה צעדים ולוקאס עצר אותי. "אני בא איתך" קבע והלך איתי.
נכנסנו לסמטאות של השכונה, שומעים יללות וקולות מוזרים והרגשתי איך ידו של לוקאס מונחת על הנשק והוא נדרך.
הגענו לבית קטן, לא מוכר לסביבה.
דפקתי על הדלת שלוש פעמים והדלת נפתחה, והנה היא, מולי, התגעגעתי כלכך.