Can't Let Go

פרק 18

פקחתי את עיניי, מנסה להתרגל לאור שנכנס דרך החלון.
שיפשתי עיניי ופיהקתי פיהוק קטן. "שלום ילדת יום ההולדת" אמר לי לוקאס ואני פלטתי צרחת בהלה. " אמאלה לוקאס לא ראיתי אותך" אמרתי מניחה יד על ליבי. הוא רוצה לגרום לי להתקף לב לפני גיל 30?!
הוא התקרב אליי והניח את ידו מתחת לברכיי ואני ישר נדרכתי "אל תדאגי. אני מרים אותך לכיסא גלגלים בכדי שתוכלי להתארגן בשירותים." הרגיע אותי וגופי נרפה. הוא הניח אותי על הכיסא גלגלים ואני גלגלתי את עצמי לתוך השירותים בכדי להתארגן.
נקודת מבט לוקאס
התחבאתי מאחורי הקיר הקטן, רואה את אנאבל יוצאת מין המעלית עם הכיסא גלגלים. היא התקדמה לכיוון השולחן, רואה את כל האוכל שהכנתי לה. היא התחילה לאכול קצת מהחביתה והפסיקה.
'אנאבל, תאכלי בבקשה!' התחננתי בראשי.
היא הושיטה את ידה בכדי לנסות להגיע לכד המים שעמד באמצע השולחן, אבל לשווא.
היא ניסתה וניסתה, בכל ניסיון חתיכה קטנה מליבי נשברה. התקדמי אליה בשקט, מנסה לא להבהיל אותה. " הנה" אמרתי לה מושיט לעברה את כד המים." תודה" לחשה לי ודמעה זלגה מעינייה. לפני שהספיקה לנגב אותה, ניגבתי אותה עם אגודלי. הנסיכה השבורה שלי חזרה.
אני לא רוצה לראות אותה יותר, בבקשה אנאבל, אל תביאי אותה יותר.
ניערתי את מבטי ממנה ברגע ששמעתי דלת נסגרת. "לוקאס איפה אתה" שמעתי את צעקתו של בראיין מכניסת הבית. "במטבח" צעקתי נאנח בגלל שהרס לי את הזמן עם אנאבל. "או. הי אנאבל, איך את מרגישה?" שאל אותה בנחמדות, נישק אותה על לחייה והניח את אקדחו ליד אקדחי.
לא הפריע לי שבראיין נתן לה נשיקה על הלחע, למרות שהוא סטוציונר ברמות, הוא אח שלי בנפש. "אני בסדר, סתם נתפס שריר, מתחיות וזה עובר" אמרה וגרמה לצחוקו של בראיין להתפרס בחלל החדר וכך גם לצחוקי.
"טוב אחי אני ממש לא רציתי להפריע אבל.. אנחנו צריכים שתבוא, יש קטטה בחולייה" אמר מכניס את אקדחו חזרה לחגורתו.
"א-" עוד לפני שהתנגדתי אנאבל עשתה זאת במקומי " הוא יבוא" אמרה לו בקול קובע, כאילו לי אין זכות שליטה על זה. "מה עם הפציעה? ויש לך יום הולדת" שאלי אותה לא מבין ומניח גם כן את אקדחי בחגורת מכנסיי. "היום הולדת שלי לא כלכך חשוב. וחוץ מזה אני כבר רגילה לא לחגוג אותו" אמרה בפשטות כאילו זה כלום.
בתוכי סירבתי כי לי הוא היה חושב. לי היה חשוב שהיא תחגוג פעם אחת בחייה יום הולדת. אבל לא אמרתי את זה "אני אלך עם אדריאן, דימיאן ומקס לפיזיותרפיה, אתה יכול ללכת" אמרה לי מסתכלת עליי.
בטח אתם שואלים למה היא הולכת לפיזיוטרפיה בגלל ירייה?
שהרופא טיפל בה, הוא גילה רסיס שנכנס לה לרגל ופגע במערכת עצבים שלה.
הנהנתי לה ויוצא עם בראיין. נכנסתי למושב הנהג באוטו של בראיין, נכון זה האוטו שלו אבל אני שונא לשבת בצד הנהג. התנעתי את הרכב ונסעתי במהירות. "מה זה?" אמרתי מחזיק תמונה שהייתה תוליה מעל ראשי ונוהג ביד אחת. " אהה זה? תמונה של ניו גרזי" ענה לי לא מבין " את זה אני רואה. אבל למה זה פה?" שאלי אותו מחזיר את התמונה למקומה "כי זה האוטו שלי? וחוץ מזה מה אכפת לך?" שאל מגחח "כיי אח שלי אתה בניו יורק! פאקינג ניו יורק. אתה לא צריך את ניו גרזי" אמרתי בגועל את המילה אחרונה. "לא יודע אני מניח שיש לי געגועים אליה" אמר לי וידעתי בדיוק למי הוא התכוון.
עצרתי את האוטו ליד המועדון שאליו כיוון אותי בראיין. נכנס למועדון ובואותו רגע המקום השתתק. אנשים חדלו מלרקוד והמוסיקה עצרה. את האמת אף פעם לא נבנתי אנשים שהולכים למועדון בבוקר. יופי, אנשים עדייו מפחדים.
"תראו תראו. מה יש לנו פה" אמרתי בהתגרות ומחאתי כפיים באיטיות, רואה את אלכס ומארשאל קמים מהרצפה "בוס, אנחנו לא -" אלכס התחיל להגיד אבל השתקתי אותי עם אגרוף לצד ימין של הפרצוף. "עוד פעם אחת קורה משהו כזה, שניכם מורחקים מהחולייה". איימתי עליהם והם הנהנו כמו ילדים טובים.
נכנסתי חזרה לאוטו ובראיין אחרי. נסעו לכיוון האחוזה, ממשיכים להתווכח על ניו גרזי וניו יורק. החנתי את רכבו של ברייאן ושנינו יצאנו מהרכב. "אחי רוצה להיכנס?" שאלתי אותו בזמן שמסרתי לו את מפתחות הרכב "בסדר. אבל לא להרבה זמן אני חייב לסוע יש מקרה בצפון. לא משהו חשוב" אמר לי ושנינו נכנסו לבית. בראיין התיישב בסלון, מוריד נעליים ומניח את רגליו על השולחן זכוכית. " יא כלב, יהיה מקום שלא תרגיש בו בבית?" שאלתי צוחק ומתקדם למטבח להביא לנו מהמקרר בירות. נכנסתי למטבח צוחק אך ברגע שנכנסתי צחוקי נעלם. על הרצפה הייתה צלחת מנופצת עם אוכל וכד המים וכוסה של אנאבל. מסכנה שלי, היא ניסתה לצאת אבל לא הצליחה. הלב שלי התפורר כמו הצלחת שהייתה על הרצפה. הרמתי בזהירות את השברים הגדולים ואת השאר מטאטא החוצה. " אחי איפה אתה?" צעק לי בראיין מהסלון " תן לי דקה" צעקתי לו בחזרה ממשיך לנקות ולא קורא למנקה.
אחרי שתי דקות חזרתי לסלון עם שתי בירות ביד אחת וצלחת גרעינים ביד שנייה אל בראיין לא ישב בסלון, הוא ישב בחוץ מול הבריכה. יצאתי אליו יושב על הכיסא לצידו ומניח על השולחן המפריד בנינו את הבירות והפיצוחים.
"איך אתה?" שאל אותי בראיין ובפעם הראשונה מזה חודשים ראיתי בפניו רצינות "אני בסדר" אמרתי לוקח שלוק מהבירה " אל תשגע לי את השכל. שנינו יודעים טוב מאוד מה אתה מרגיש" אמר לי בטון מרגיז.
"טוב אתה יודע מה, אני מרגיש חרא! למה היא צריכה לסבול בגללי?!" שאלתי מטיח את הבקבוק על השולחן.
שעה וחצי עברה, שכחנו מהשיחה הזאת והמשכנו לשבת, לדבר ולצחוק כמו בשנים שעוד לא היינו בחרא הזה.
צילצול קטע את צחוקי "הלו" עניתי למספר לא מזוהה "הי לוקאס זאת אנאבל" אמרה בקולה במותק וחיוך עלה על שפתיי. "לפני שאני חוזרת אני נוסעת קצת לאמא שלך. היא ביקשה שאבוא. זה בסדר?" שאלה אותי קצת מהססת "בטח שזה בסדר!" אני בקול מתלהב. אני שמח שהן מסתדרות "אהה אוקי זה כל מה שרציתי. ביי!" אמרה לי ובאתי לנתק את הפלאפון אבל שמעתי משם קולות "הי מקס איך מכבים את זה? רגע רגע שנייה אני מצליחה. נוו למה זה לא נלחץ לי?! מקסס" צעקה לעברו ואני ניתקתי את השיחה לא מפסיק לצחוק.
הזמן עבר במהרה ובראיין הלך. אני יושב במשרד מסדר כמה דברים. באותה שנייה שבאתי לצאת מהמשרד הטלפון שלו ציליל. ישבתי על הכיסא נאנח " כן" שאלי מתעסק בעטי. "בוס זה גונסון, סיימנו את המשימה וניקנו" אמר לי וקולו היה מלא גאווה "נו ו..?" שאלי באדישות רבה לדבריו. "תעשה לי טובה אם אין לך משהו חשוב להגיד פשוט אל תגיד כלום" אמרתי לו באדישות יתרה וניתקתי לו. קול ניפוץ נשמע ברחבי הבית וקמתי במהירות מכיסאי מוציא את אקדחי במהירות ויוצא מהחדר בשקט. ידי כוונו קדימה, אוחזות באקדח, מוכן לכל סכנה שתגיע. הגעתי לפתח הבית מבחין בדמותה של אנאבל בכיסא הגלגלים ואגרטל הכניסה מנופץ לידה. הורדתי את אקדחי והכנסתי אותו לחגורתי באנחת הקלה "אופסי?" אמרה בטון חמוד והרימה את כתפייה. אוייי מגושמת קטנה שלי..היא התקופפה לנסות לאסוף את השברים יחד איתי וורד נפל מברכייה, הרמתי אותו וידעתי שזה הוורד שקיבלה מאלי.
המצב היה נורא מביך. היא ישבה מולי בכיסא גלגלים בעוד שאני קןרע ברך מולה ומושיט לה את הוורד. "אממ כן" אמרתי ממשיך לאסוף את השברים והיא לקחה מידי את הוורד.
דחפתי את כיסא הגלגלים שלה לתוך הבית ולהפתעה שמחכה לה על הספה.
"לוקאס.. זה כלכך יקר, למה קנית לי את זה?" שאלה מחזיקה בבד בעדינות וביידים רועדות
"כי את יקרה לי" לחשתי בראשי ויודע שאין לי אומץ להגיד את זה.
"זה כלום בשבילי, מזל טוב אנאבל" אמא מניח נשיקה על לחי, מסתובב והולך