Can't Let Go

פרק 56

" מי לעזאזל סיפר לך על אברון?!"ניסיתי לרסן את עצמי כמה שיכולתי אך ללא הצלחה.
"אא אני ראיתי את השם שלו בדף באחד מהדפים שלך" אמרה בלחש. " מה לעזאזל חיפשת שם?!" התחרפנתי  וכבר ידעתי שמצה זה לא יגמר בשלום.
אני נורא קנאי לדברים הפרטיים שלי. במיוחד לזה. " אפשר לחשוב כבר מי הוא שבגללו אתה צועק עליי ככה" אמרה לי בוכיה, אך באותו רגע ליבי היה אטום לרגשות ולא התחשבתי בכלום ובאף אחד.
הבן אדם הזה שינה את חיי לרעה, שמו גורם לחושיי להתחדד ולכעסי הישן להתעורר. החזקתי את ידה בחוזקה, גורם לה לשמוט את הקב ולאבד שיווי משקל. "אל תדברי עליו ושלא תיזי אפילו להזכיר את הדם של הבן זונה הזה"סיננתי בכעס.
עברתי לידה,  מתנגש בכתפה.לא יכול לראות את פניה כרגע .
אחד השומרים הסתובב לאחור "את בסדר" דאגה נשמעה בקולו. הסתובבתי גם אני, רואה את אנה שלי על החול הרך. אוי אלוהים, אני פשוט מפלצת. ועזר לה לעמוד
"אנ-" רציתי להתנצל "תחסוך את זה ממני" אמרה בעצב
הוא עזב אותה לאט, מקווה שהיא עומדת. " תלכי מפה. אני לא יכול לראות אותך עכשיו, אחד השומרים ילווה אותך" לא יכול לשאת את העובדה שרק אמרה את שמו ודחתה אותי " לאן אני אלך אנחנו בחוף ואני-" קטעתי אותה " אני לא אמרתי לך משהו?" גורם לכמה דמעות לזלוג מעינייה, אך באותו רגע דבר לא עינין אותי.
" אתה לא הלוקאס שלי יותר" ניגבב דמעה מעינה והלכה באיטיות ממני, שאני מסמן לאחד השומרים לעקוב אחריה.
עומד במקומי, צופה באהובת ליבי הולכת בקושי רב ממני.
פגועה ופצועה.
אך אני,
לא יכולתי להגיב, באותו הרגע שבו הוזכר שמו של 'אבי' ליבי ונשמתי נאטמים לרגשות.

זו כבר שעת לילה מאוחרת. אני עומד במרפסת חדר בית המלון בקוסטה ריקה, משקיף על הים ומסתכל על הכוכבים, נרגע.
פתיחת דלת קלה נשמעה אך לא סובבתי את ראשי, ידעתי כי זו היא.
"רק באתי לקחת כרית ושמיכה" נשמע קולה הרך והמתנצל. עברו שעות מאז שמעתי את קולה.
צעדים כבדים ואיטיים נשמעו על רצפת החדר ואז קול נפילה עמום.
ניתרתי במקומי והתקדמתי אל אהובתי השוכבת על הרצפה. הושטתי אליה את ידי וראיתי כיצד היא מתפלת בפחד.
ליבי באותו הרגע נשבר, יודע שאני גרמתי למצב הזה.
" אל תפחדי ממני" התכופפתי לעברה, רואה כיצד היא מתפלת ומתרחקת ממני יותר ויותר.
"בבקשה. התרחק ממני" דמעה זלגה מעיניה ופה רוחי נשברה.
"אני מצטער" הסתכלתי עמוקות לתוך עיניה.
" אנה שלי בבקשה אני מצטער"אמרתי לה בצער וכאב עמוקים. בפעם הראשונה מזה זמן רב דמעות זלגו על לחיי. " סליחה" צעקתי את אשר על ליבי בכל כוחותי ונפלתי ארצה לאנה שלי. חיבקתי אותה בחוזקה, מחפר ומתנצל על מעשיי.
אני הפרתי את הבטחתי. לא שמרתי עליה, פגעתי בה.
גרמתי לה לכאב.
לפתע, אנה שלי חיבקה אותי חזק, בוכה איתי.
"סלחי לי בבקשה" התחננתי לפניה.
" זה בסדר" ליטפה את פניי. " אני סולחת לך"
ליבי הפסיק לעצור מרוב התרגשות.
איך אלוהים שלח לי כזו מלאך עם לב כזה רחב.

"הוא היה אבא שלי" אמרתי לפתע בזמן שאנב שלי מחובקת בחוזקה בזרועותיי ואנו יושבים בחוץ ומסתכלים על הכוכבים.
"מה?" סובבה את ראשה אליי, לא מבינה.
"אברון. היה אבא שלי" את המילה אבא אמרתי בזילזול. " זה בס-" קטעתי אותה " לא זה לא."ליטפתי את פניה.
"את הסיפור שהורי נהרגו אני מספר בקביעות עד שאפילו אני התחלתי להאמין לו.
אימי באמת נהרגה בתאונת דרכים אבל אבי.. הו לא, הממזר הזה שרד את התאונה ועשה הכל על מנת למרר את החיים של ילד בן שנתיים" רגליי החלו לרעוד מרוב עצבים
" מה זאת אומרת?" שאלה באי הבנה, מלטפת את פניי, מרגיעה אותי.
מבלי להגיד מילה, הורדתי את חולצתי, מלטף באצבעי צלקת קטנה בתחתית בטני.
מרחוק אולי לא ראו אותה אבל מקרוב היא הייתה הכל חוץ מבלתי נראה. "הוא.. אני" אמרה בשוק ובעיניים פעורות.
דמעות החלו להצתבר בעינייה.
אוי שיט!
במקום לשמח אותה בחופשה הזו אני עושה בדיוק ההפך.
" אל תבכי" התחננתי אליה " הדמעות שלך לא שוות את הזבל הזה" ניגבתי באצבעי את דמעותייה.
"אני כן אבכה. כי מישהו צריך לבכות את הכאב הזה" גרמה לי להחסיר פעימה.
מה עשיתי שמגיע לי כזה מלאך טהור?
תפסתי אותה לחיבוק חזק, מלטף את גבה
מרגיע אותה.
"ממה זה?" ליטפה את הצלקת ונישקה אותה.
"הוא חתך אותי עם סכין קצבים" המילים יצאו מפי ללא רגש, באדישות ואטימות מוחלטת.
"בגב יש לי צלקת מבקבוק ששבר עליי"
צלילי פתע, הפתעה, שוק ובכי יצאו מאנה שלי. " איך אבא יכול לעשות זאת לבן שלו?" שאלה המומה עם דמעות חדשות בעינה.
"אחד שאין לו לב" ניגבתי דמעותייה ברכות.
בליבי נשבעתי שאני אהיה האדם הכי טוב שהילדים שלי ושל אנה שלי יוכלו לבקש.
אדאג להם ואוהב אותם עד אין סוף וכך אני בטוח שגם אנה שלי.
"אני ממש מצטערת שככה הזכרתי אותו ושדחיתי אותך." קברה את ראשה בצווארי.
" מספיק עם הדמעות" אמרתי מרים את ראשה אל מול פניי.
"כבר 12 בלילה. את רוצה לצאת לאנשהו או ללכת לישון?" ליטפתי את פניה קלות.
"כן. שמעתי על סנפלינג שצופה על העיר והכפרים" אמרה בהתלהבות.
זה לא חדש לי שאנה שלי הרפתקנית ואוהבת לחקור ולגלות דברים חדשים.
" בסדר גמור. תחליפי את בגדייך למשהו נוח ונצא" נשקתי לראשה ויצאתי מהחדר, נותן לה להתארגן.
ישבתי בסלון בחדר המלון, סוגר כמה עסקאות פתוחות.
"אולי תעזוב את הפלאפון קצת. אחרי הכל זה לא ממש בריא" גיכחה אנה שלי.
הרמתי את ראשי מהפלאפון שלי, רואה את אנה שלי נשענת על קבייה בקלילות, כאילו כבר היו חלק ממנה ועל גובה טייץ שחור וסוודר שלי שגדול עליה בכמה מידות ובלי איפור.
אפילו ככה היא יפייפה.
"יצאנו" הושטתי לה את ידי ויצאנו מהמלון, נוסעים לכיוון האתר.
לאחר כרבע שעה נסיעה, של שקט נעים והחזקת ידיים, הגענו על האתר המדובר.
מכיוון שכבר הלילה ירד על קוסטה ריקה האתר היה יחסית ריק חוץ משתי משפחות.
"גם אני רוצה" מילמלה אנה שלי בעצב.
"מה קרה קטנה שלי" שאלתי בדאגה לופת ומחזיק בה מהצד "גם אני רוצה משפחה כזו" הצביעה על אחת המשפחות.
"אני מבטיח לך. שביום מן הימים תיהיה לנו משפחה כזו" החזקתי את ידה ששנינו עומדים עם חיוך על פנינו.

קראתי לאחד השומרים שיבוא לאסוף אותנו. אנה שלי עייפה ואני לא במצב לנהוג כרגע.
בזמן שראשה שכוב על ברכיי הוצאתי מכיס מכנסיי את הקופסה האדומה בצורת יהלום.
"מחר זה קורה"