Can't Let Go

פרק 32

אני יושב במשרדי לאחר לילה ללא שינה. אנאבל נשארה בביתו של מקס לעוד לילה אחד.
כל הלילה חשבתי על קלארק. הוא יכול לשחק בחיים שלי, להרוג אנשים מסביבי. אבל אם הוא רק יגע בשיערה מראשה של אנאבל הסוף שלו לא יהיה טוב.
אני וקלארק אויבים מאז ומתמיד.
שהייתי בסך הכל בן 13 הוא הרג את הוריי בכדי לקבל 'כרטיס כניסה' לאחת הכנופיות בעיר. מאז חיי השתנו.
דודתי מריה גידלה אותי והפכה אותי כמעט לבנה. התחלתי לעשן ולשתות ולקעקע את עצמי, אך איני מצטער על דבר. תמיד דאגתי שדודתי לא תשמע על מעשיי והייתי טוב אליה, לא משנה מה.

מעמדי גדל וכך גם הכסף והנכסים.
בגיל 17 בלבד כבר כל העולם התחתון בניו יורק היה בידיי. רצחתי, שרפתי, שפטתי אך מעולם לא הרגתי חפים מפשע.
דודתי חינכה אותי לכבד נשים, לא לגעת בהן בניגוד לרצונן. כל הסטוצים שהיו לי כיבדתי אותן ואמרתי להן בכבוד לצאת מהחדר או שעזבתי בשקט.
עד שחשבתי שחיי מתחילים להסתדר, קנזי נכנסה לחיי.
הבחורה הזו שינתה אותי מקצה לקצה. היא גרמה לי ליפול ביופיה, באופיה ובקסמה. היר גרמה לי להאמין שיש דבר כזה הנקרא אהבה. אך הבועה שהיא הכניסה אותי אליה התנפצה ברגע שהיא קיבלה החלטתה ללכת איתו. ללכת עם קלארק .
היא הלכה אליו מבלי לחשוש ולרגע זה לא נראה כאילו היא מתחרטת על מעשייה.
באותו רגע נשבעתי שלעולם לא אתאהב שוב. יחסי לבחורות השתנה. לא כיבדתי אותם, זילזלתי בהן וזרקתי אותן בבושה מהחדר כשהן אוספות את בגדיהן.
מריה ניסתה לגרום לי להפסיק עם הסטוצים הללו אך אני הייתי כמו ראש בקיר.
מעמדי התחזק עוד יותר ובגיל הנוכחי שלי, 22 , אני שולט על כל העולם התחתון בארצות הברית. אין דבר שקורה והוא לא עובר דרכי.

בראיין ואני חברים מגיל חמש, תמיד היינו ביחד בהכל וגם לעולם הזה נכנסנו ביחד. תמיד חיזקנו אחד השני ואפילו נלחמו יחד. שאימו של בראיין נפטרה לפני שנתיים הוא היה הרוס וכך גם אני. בראיין הוא אחי לכל דבר.
מקרה אחד גרם לי ולבראיין להיפרד...
-פלאשבק-
נכנסתי לחדרי בכדי לקחת את הפלאפון ששחכתי על השידה וראיתי משהו שעצר את ליבי לשנייה.
בראיין ובת דודתי אליזה, יושבים על מיטתי ומתנשקים. הכלב הזה יודע שאסור לו לגעת בה, ובכל זאת נגע.
עצבים השטלתו על גופי וקפצתי על בראיין, מטיח אגרופים בחזהו, גורם לו להשתעל ולהטיז דם מפיו אך לי זה לא הזיז אפילו מילימטר.
ידיים קטנות ניסו למשוך אותי אך לשווא.
צעקות מצידה של אליזה נשמעו בעוד שאני מטיח את אגרופיי בפניו של בראיין.
"דיייי" צרחה מחרישת אוזניים ועוצרת לבבות נשמעה בחדר. עצרתי את אגרופי באוייר מחפש את מקור הצרחה ורואה את סופיה בכניסה לחדר מחזיקה חזק בראשה ומנענת אותו מצד לצד כאילו אחוזת דיבוק..
-סוף פלאשבק-
ישנן בחיי שתי נשים חשובות לי ביותר.
מריה וסופיה.
סופיה, אחותי הקטנה היא יקרה לי מכל. אני שומר עליה כמו חיי. לא פעם היא נפגעה מעבודתי אך לצערי זה לא משהו שאני יכול לפרוש ממנו.
מכל דבר אני יכול לשמור עליה אך דבר אחד לא יכולתי להגן עליה מפניו.
הוא
הדבר הארור הזה שמוציא מסופיה שלי את שמחת חייה.
כאב עצום מתפשט בי ונשימותיי כבדות שאני נזכר בו.
קשה לי לראות אתה סובלת ככה, צועקת ככה כל פעם שאנו מגיעים לבית החולים אך איני יכול לעשות דבר מלבד להחזיק אותה בידיי, דומעת וצועקת.
כאשר אלי נכנסה לחייה של סופיה, היא הפכה שמחה יותר, חייכנית יותר. אך אני לא יכולתי לשמוח בגלל שתמיד ישנה הפינה הקטנה בלב שלי שאומרת לי שיום אחד היא תילקח ממני בכזו אכזריות.
וכאשר אנאבל נכנסה לחיי היא הפכה אותם.
כמה שזה נשמע קיטשי, היא גורמת ללב שלי לעצור בכל פעם שהיא מחייכת או בכל פעם שהיא בוכה.
יש בה משהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע שלי.
היא משנה אותי לטובה.
התחלתי לחשוב פעמיים לפני כל מבצע בגלל שיש לי למי לחזור.

היא כלכך רחוקה ממני עכשיו, וגם כלכך קרובה. אומנם היא בצידה השני של העיר אך הלב שלה נמצא אצלי וכך גם רוחה.
צילצול פלאפון קטע את מחשבותיי. מבטי הפך למבולבל. מי יכול להתקשר בשתיים בלילה? "גרין" אמרתי לצידו השני של הקו והתמתחתי "זה דימיאן. אני מצטער לוקאס אך אנאבל סובלת. אני לא יכול לראות אותה ככה. תעשה עם זה משהו ומהר, לא יודע איך רק תגרום לה להפסיק לבכות ולישון. זהו, זה כל מה שאני מבקש. " עיקלתי את דבריו. אני לא מאמין כמה אנה שלי נפגעה ממני.
אני מפלצת.
לא מגיע לה מישהו כמוניי אך אני אגואיסטי מדי כדי לתת לה ללכת ממני.
"טוב. אני מגיע" ניתקתי את השיחה, חוטף את מפתחות רכבי מין השולחן ויוצא.
אחרי מספר דקות של נסיעה הגעתי לביתו של דימיאן. הבית כולו היה חשוך ובזכות המידע של מקס אני יודע היכן אנאבל ישנה. טיפסתי אל חדרה ונוחת בקלילות כמו חתול ערמומי.
אנה שלי שכבה במיטתה, מכוסה בשמיכת פוך ומכווצת לתינוק. לרגע חשבתי שהיא ישנה אך יבבה שנשמעה מכיוונה גרמה לליבי ליפול. צעדתי מספר צעדים לכיוון המיטה, מוריד בשקט את נעליי. ניצלתי את זה שהיא עם גבה לכיווני ונשכבתי לידיה, מחבק אותה חזק אל חיכי.
לשנייה גופה התקשה אך ברגע שהבינה שאני זה שמחזיק אותה, גופה נרפה, היא הסתובבה לכיווני והתחפרה בחזי.
שכבנו ככה, מחובקים.
מידי פעם אני מגניב נשיקות לראשה ומלטף אותו, מנסה להרגיע את הבכי שלה.
אחרי מספר דקות, אנאבל מפסיקה לבכות ונשימה נהפכת סדירה יותר וקלילה יותר.
היא נרדמה.
שפתייה היו פתוחות מעט, עיניים סגורות וישנן עדיין דמעות יבשות סוררות הנחות על לחייה הרכות והנעימות. ניגבתי על אגודלי את פניה, לא משאיר זכר לדמעות שנפלו מהעיניים היפות האלו.
הלילה עבר לאט ומצאתי את זה קשה לישון שהיא פה לידי.

"מממ" מילמול קטן יצא מפיה ועיניים החומות נפתחו לאט. "בוקר טוב" אמרתי ברכות ונשקתי לראשה.
"כן.. בוקר טוב" התמתחה והתיישבה על המיטה ברגליים מסוכלות. "סליחה שהיית צריך לבוא לפה באמצע הלילה" שיחקה בקצה השמיכה. "אני לא מבין למה דימיאן היה צריך להתקשר אליי ולא את" אמרתי בטון קצת כעוס וראיתי איך היא נרתעת ממני. "את עדיין מפחדת ממני?" אמרתי לא מאמין ונעמדתי לצד המיטה. היא לא ענתה לי. "אני לוקח את זה כתשובה חיובית.
אני לא מאמין! אני עושה בשבילך דברים שלא עשיתי בשביל אף אחת אחרת. חתיכת כפויית טובה, כלבה! אני הוצאתי אותך מהרחוב, את צריכה לנשק את הרגליים שלי בשביל זה!. אני יותר לא חוזר לפה, תמצאתי לעצמך מישהו אחר לנצל אותו! תשלחי את מקס או מישהו לקחת את הדברים שלך כי את יותר לא תדרכי אצלי חתיכת זונה!" צרחתי עליה ויצאתי מדלת החדר, מתעלם ממבטיהם ההמומים של מקס ודימיאן ויוצא לרכבי.
נכנסתי אליו ונסעתי במהירות לבר הקרוב ביותר. חתיכת כפוית טובה! היא מפחדת ממני אחרי כל מה שעשיתי בשבילה!
נכנסתי למקלרנס והתיישבתי בתא הקבוע שלי שתוך שנייה התמלא בבנות שמנסות לתפוס את תשומת לי וגברים שמנסים להתקרב אליי.
שתיתי כל הלילה ולא משנה מה היא לא הצליחה לצאת מראשי..

נקודת מבט אנאבל
ישבתי על המיטה המומה שדמעות זולגות מעיניי וכאב גדול משתלט עליי ורק ישבתי והתפללתי שיום אחד הכל יסתדר