Can't Let Go

פרק 27

נקודת מבט אנאבל

"אני מתחתן!!!" צרח קול מהצד השני של הקו. "מה?! מקסס אני לא מאמינה"" העפתי את השמיכה מגופי וקפצתי מהמיטה בהתרגשות! לוקאס הסתכל עליי במבט לא מבין ואני החזרתי לו עם ידי שיחכה כמה דקות.
"הצעתי לו נישואין בלילה והוא הסכים!!!" צרח בהתרגשות ואני קפצתי במקומי.
"אההההההההה" צרחתי בקול ומזווית עיני ראיתי איך לוקאס מכווץ את פרצופו לנוכח הקול הגבוה שלי.
"רגע רגע. אתה יודע שהוא גם תיכנן, נכון?" הרמתי גבה "כן הוא סיפר לי מה עשית, תחנמתי קטנה" קולו היה ציני "טוב אני חייב ללכת. נדבר" ניתקתי את הפלאפון ופניתי ללוקאס. "הם מתחתנים!!" צרחתי קופצת עליו. אך במקום להתרגש איתי, פרצופו היה חתום וקר. "הכל בסדר" ירדתי מגופו והתיישבתי לידו. "לא. הכל לא בסדר. אני יכול להבין למה שקפצת עליי בקושי הרגשתי אותך?" העיף את השמיכה מגופו ועמד לצד המיטה "אל תתחיל עם זה שוב" נאנחתי. "אני אתחיל עם זה כמה שמתחשק לי. אנאבל את חייבת לאכול" קולו יצא כמעט כצעקה. "אני בסדר" הפעם הגיע תורי ללבוש על פני מסכה קרה. יצאתי מהחדר ונכנסתי לשירותים. נשענתי עם ידיי על הכיור והשפלתי את מבטי.
גבר מעצבן. מתי הוא הפך אותי לכזאת?
דלת השירותים נפתחה בחוזקה, עוד רגע ויוצאת מציריה. "אנאבל, אני מצטער שצעקתי את פשוט מדאיגה אותי" משך אותי וסובב אותו לכיווני.
עיניי החומות נפגשות בעיניו הכחולות שמראות כנות. "גם אני מצטערת. פשוט זה משהו שרודף אותח כבר שנים רבות וזה לא קל לצאת מזה כלכך מהר" הנדנדתי במקומי. "נעבור את זה ביחד" משך אותי לחיבוק חזק.

היום עבר במהירות שכמעט ולא הרגשתי אותו. הספקתי לבקר את מקס וגם את סוםיה הקטנה ואפילו חיפשנו את אותו פרפר.
בדרך חזרתי מביתה של מריה גיפ שחור נסע בעקבותיי. לא ייחסתי חשיבות גדולה אך ידי הייתה מוכנה ללחוץ בכל רגע על מספרו של לוקאס.
השעה הייתה שעת ערב, בסביבות שבע. אומנם היה קצת אור אך היה חשוך.
הגיפ נעצר לידי ואני המשכתי ללכת, לא מסתכלת לאחור. אך עצרתי במקומי שהרחתי את ריח הבושם המוכר. "תגיד לי אתה נרמאלי?!" צעקתי מסתובבת אליו, פוגשת בדמותו הנשענת על הרכב ועל פניו חיוך משועשע. "ככה אומרים. אבל את יכולה לשאול אנשים" גיחך והתרומם מהרכב והתקרב אליי. "התגעגתי אלייך" נשק לשפתיי בקטנה "איפה היית כל היום?" הרמתי את ראשי מאחר והיינו צמודים והוא גבוה ממני.
אחרי ששאלתי את השאלה הזו הצטערתי. גופו נדרך ופרצופו לבש מסכה קרה. "לא עיניינך" אמר בגסות אך התעלמתי מזה. "טוב אדוני, מה הסיבה שבגללה כמעט גרמת לי להתקף לב?" שאלתי מנסה לשבור את הקרח. "יוצאים לחופשה" אמר בפשטות "חופשה? מה זאת אומרת חופשה?" הרמתי גבה ונשענתי על רגלי הימנית "כמו שזה נשמע. עברת הרבה בזמן האחרון ומגיע לך קצת שקט" ליטף את צד פניי "אבל א- אוף" צליל הפתעה יצא מפי בגלל שלוקאס סחב אותי על גבו כמו שק תפוחי אדמה.
בולך לצד השני של הרכב, לוקאס הכניס אותי למושב על יד הנהג, חוגר אותי ונכנס למושב הנהג "אבל אין לי בגדים ונעליים וכלום" נאנחתי יודעת שהקרב הזה אבוד מראש. "אל תדאגי. מריה ארגנה לך הכל" ליטף את יריכי והחל לנסוע במהירות מהמקום.

יש משהו ששמתי לב אליו כל הדרך אך בחרתי לא לשאול את לוקאס מה זה. "מה?" לוקאס נאנח והפנה את ראשו לכיווני ברגע שעמדנו ברמזור אדום. הפנתי אליו פרצוץ מבולבל "מה מציק לך? כל הדרך את מוטרדת" חזר לנסוע ברגכ שהאור הירוק הופיע "אתה לא שם לב לזה?" "שם לב למה?" על פניו עלה פרצוף מבולבל "לשני הגיפים השחורים מאחוריינו." נשכתי את צד פי. פניו התבהרו. "מזה דאגת?" הנהנתי. לוקאס התקופפף לכיווני ושותל נשיקה מהירה על מצחי. "אלה השומרים שלי. אין לך מה לדאוג" לחץ את ידי. "אני חושב שכדי שתשני. יש לנו דרך ארוכה" ולשם שינוי לא התווכחתי איתו.
הנחתי את ראשי על החלון, מרגישה את העייפות גוברת, עיניי מאפילות וחשיכה נעימה משתלטת עליי.

ריפרפתי בעיניי עד לפתיחתן, חוסמת עם ידי את קרן האור שמפריעה לי לקום בנעימים.
כשעיניי נפקחו לגמרי, הבטתי סביבי, רואה כי אני כבר לא נמצאת ברכב, אלא במטוס(?). מתי לעזאזל הספקתי לעלות על טיסה?!
פאניקה החלה להשתלט עליי ונשימתי החלה להאיץ. יד חמה עטפה אותי בחיבוק, גורמת לי להפנוץ את מבטי מהחלון את הדמות שאוחזת בי.
לוקאס
"היי. הכל בסדר?" נשק נשיקה קטנה לפי. "למה.. למה אנחנו על מטוס?" נשימתי חזרה למצבה הרגיל ברגע שהבנתי שאני עם לוקאס. "כבר אמרתי לך, אנחנו נוסעים לחופשה" חייך חיוך צצדי קטן "למה לא הערת אותי" התיישרתי במקומי וסידרתי את בגדי ושיערי "את כלכך שלווה שאת ישנה" ליטף את צד פני האדומות מהסמקה. קרבתי במהירות את ראשי בחזהו של לוקאס שרועד מצחוק.
צילצול נשמע ברחבי המטוס והאור האומר לנו לחגור נדלק.
עוד לפניי שהייתה לי ההזדמנות להושיט יד לחגורתי לוקאס חגר אותי והניח את ידו על משענת הכיסא שלי.
המטוס החל לרדת ונוף מדהים השתקף לעיני. הערב ירד על העיר והיא התמלאה בנורות שגרמו לה להיראות כמעט לא מציאותית מחלון המטוס.
נקודת אור גדולה ומשולשת ניצבה במרכז העיר.
פריז.
רק שמעתי על העיר הזו מסיפורים ומהעיתונים.
ניתקתי את חגורתי כשהמטוס עצר. לוקאס לקח את ידי והחל להתקדם איתי מחוץ למטוס.
לוקאס ירד במדרגוץ ואני נשראתי עומדת ביציאת המטוס, מסתכלת על הנוף, מבינה שזו הפעם הראשונה שלי מחוץ לניו יורק.
הוצאתי נשימה מפי שהרגשתי את האוויר הקר אך הנעים מלטף את גופי. עיניי נעצמו כמעט מעצמן וידיי התמתחו לצדדים. נותנת לאוויר לקחת אותי. אחרי כמה שניות פקחתי את עיניי, מסתכלת מטה, אל לוקאס, רואה על פניו מבט חם. ירדתי למטה, פוגשת באספלט של מסלול הטיסה ומחזיקה בידו של לוקאס ומסתכלת לאופק. " זה פשוט יפייפה" נאנחתי באושר "זה נכון. אבל גם הנוף" ליטף את צד פניי. שמחתי שהשעה הייתה שעת ערב והוא לא יכל לראות את פניי הסמוקות.
נכנסו למכונית שחיכתה לנו שם והנהג הרים את המחיצה בנינו. "מה נעשה היום" שאלתי ברוגע, מפחדת להרוס את האווירה הנעימה ששרה. " נצא לארוחת ערב ואולי סיבוב קטן, מה שתרצי" הנהנתי " תשתמשי במילים אנאבל" ציווה עליי אך בקולו עדיין היה משהו רך. " כן. אני אשמח" חייכתי לו חיוך קטן והפנתי את מבטי לחלון.

הגענו לבית המלון ועלינו לקומה האחרונה.
כשפתחתי את הדלת ראיתי שני אנשים לא צפויים.
סובבתי את פני ללוקאס שחייך חיוך גדול שראה את תדהמתי.

זה קצר אני יודעת אבל אני משתדלת לפרסם כל יום ראשון..