Can't Let Go

פרק 45

"אנה!, צריך לצאת כבר. אנחנו נאחר!" צעקתי לה מהקומה התחתונה. "כבר יורדת" צעקה לי בחזרה.
תחבתי את אקדחי הכסוף אל חגורתי, מוודא שהוא בהישג יד לכל מקרה.
נקישות עקב נשמעו ברחבי הבית ואני הסתובבתי אל מקום הרעש.
אנה שלי ירדה במדרגות, כלכך יפה, כלכך עדינה. "הי" לחשה לי נבוכה שעמדה על ידי. למרות עקבייה, עדיין הייתה נמוכה ממני בחצי ראש. "הי יפיפיה" אמרתי מסובב אותה שידה בתוך ידי, מסתכל עליה מגובהי הרב.
" יוצאים?" שאלה ותחבה פיסת. הושטתי לה את ידי בהוקרה, מלווה אותה אל הרכב. "אומנם יש היום רק חתן וחתן, אבל בשבילי את כלה." נשקתי כלות לראשה.
הגענו אל האולם ואנאבל רצה ישר אל מקס ודימיאן.  עמדתי מהצד, מסתכל עליה בחיוך.

מבחינת אנאבל, החופה הייתה מרגשת מאוד אך אני לא מצאתי זאת מרגש או מטלטל. חתונה אף פעם לא כלכך הלהיבה אותי.
בזמן האוכל יצאתי אל המרפסת בקומה העליונה. אנאבל חייכה כל המירב וכלכך יחלתי לזה שהחיוך לא יפול מפניה.
הכנסתי את הסיגרה לפי, לוקח את השאיפה הראשונה, נותן לחומר להיכנס אל גופי, נותן לו להשפיע.
משיכה קטנה תפסה את תשימת ליבי. הפנתי את מסטי מטה, פוגש באלי. ""הי קטנה" אמרתי לה, מתכופף לגובהה "איפה בל?" אמרה לי בקולה הקטן. עיניה מביטות בעיניי, אני רואה בה את אנה שלי שאני כלכך אוהב. "היא בפנים א-" קול קון קטע אותי "אלי, איפה את?" קול שזיהיתי כשל סופיה שצעקה לה להגיע. "לכי לך." אמרתי נושק ללחיה ונעמד חזרה. שאפתי עוד שאיפה אחת עמוקה. "זה לא בריא לך" ידיים קטנות עטפו את מותניי "אני יודע" נאנחתי "אז למה אתה מעשן את זה?"אנה קברה את ראשה בגבי. "כי אני הרוס כבר" הרמתי בידי השנייה את יקדה של אנה שלי, נושק לגב ידה. "אבל זה נראה טוב, אבל זה מריח מגעיל" עברה לצידי "טוב שאת חושבת ככה" אמרתי נושק לרכה.
שקט נעים אפף אותנו. מבפנים המוסיקה הכמעט ולא נשמעת אבל בחוץ שקט.  מולנו נמצא אגם, שהירח משקיף עליו. "בוא נלך לשם" הצביעה בקטנה על האגם. " אנחנו באמצע החתונה" גיכחתי " אני בטוחה שהם יבינו" אמרה לי, מסתכלת עליי. " את יפייפיה" אמרתי לה בטון רך. היא השפילה מבטה ממבוכה " לעולם אל תסתירי את עצמך ממני" הרמתי את סנטרה. תחבתי כמה שיערות אל מאחורי אוזנה, אחזתי בידה ונכנסנו אל האולם. מפלסים את דרכנו בין האורחים, הגענו לבסוף אל מקס ודימיאן. "היי מזל טוב" זוהר עלה על פניה של אנה שלי וחיוכי עלה אוטומטית. "תודה רבה" דימיאן חיבק אותה ואז לחץ את ידי. "אתם הולכים?" מקס שאל כאשר החזקתי את מותנה של אנאבל ברוכשנות. "כן. אני ממש מצטערת אבל מתקרב הזמן ואני קצת מדוכאת מזה" ענתה אנאבל למקס והביטה בעיניו. לשניות אחדות עינהן היו נעוצות אחת בשנייה. מדברות וחולקות סוד ללא דיבור, סוד הקיים רק בניהם. "בסדר" אמר ומבט של דאגה בעיניו. "תשמור עליה כן?" אמר לי כאשר ניתקתי את ידי מאגנה של אנאבל וחיבקתי אותו. "כן. בטח, תמיד" אמרתי, לא מבין את פשר הדאגה הפתאומי הזה.
יצאנו מהאולם בידיים שלובות, מתקדמים אל עבר האגם המרוחק.
אנאבל הורידה את נעלייה ונכנסה לאגם. ככה. עם השמלה והאיפור. לא היה אכפת לה כלום באותו הרגע.
היא הייתה כלכך יפה בדקות האלו. הפנים שלה הקרינו שלווה, עינייה נעצמו בעוד שידה מלטפות את המים הקרירים.
כלכך יפה.
"עברו 6 שנים" אמרה בהפתעה, מוציאה אותי מהבהייה בה. הורדתי את נעליים, הפשלתי את שרוולי המכנס וטבלתי את רגליי במים. "6 שנים מאז שהורי נטשו אותי" פתחה את עינה והסתכלה אל תוך עיניי. "לעולם לא הבנתי למה? לא רציתי הסברים. רק רציתי לדעת למה הם נטשו אותי ואת אלי?. לא הינו טובות מספיק?, אני באמת לא מבינה" אמרה נאנחת ומתקרבת אליי. "הי הי. לעולם אל תגידי דבר כזה. את טובה, עדינה ויפה יותר מכל הבנות בעולם וכך גם אלי. הם לא יודעים מה הם הפסידו. איזה אוצר הם הפסידו" חפנתי את לחייה בידי, מסתכל אל תוך עינייה, מוודא שיודעת שאני מתכוון לכל מילה שיוצאת מפי. אנאבל נשקה נשיקה קטנה לפי, מודה לי בלי מילים.
היא הלכה כמה צעדים אחורנית, מושכת אותי איתה אל מרכז האגם. "את יודעת שאני אוהב אותך נכון?" אמרתי נושק קלות לצווארה. "אני יודעת. גם אני אוהבת אותך" אמרה מחבקת אותי.

שכובים במיטתנו, אנה מחובקת בזרועותיי, ישנה בשלווה. הטלוויזיה דלוקה אך אני רק בוהה בה. דבר מנצנץ עבר בזווית עיניי. הפנתי את מבטי במהרה, חושש שמישהו נכנס, אך לא.
שלג.
התחיל לרדת שלג ולכסות את מבני העיר המנצנצת. הרמתי את ראשה של אנה שלי מחזי, משכיב אותה בעדינות ובזהירות על המיטה, לא רוצה שתתעורר. פתחתי את דלת הזכוכית הגדולה המובילה אל המרפסת, מרגיש את הקור העצמותיי.
משום מה, תמיד אהבתי את הקור, את הצמרמורת כאשר מגיע גל קור. הרמתי את ראשי מעלה, נותן לשלג לזלוג על פניי.
כשהייתי ילד, אהבתי להרגיש את השלג על פניי, את הקור שנשמר לכמה שניות ואז נעלם. "היי" קול עדין נשמע מאחוריי.
סובבתי את גופי אל אנה שלי, מבחין בה מכורבלת בשמיכה חמה המכה את ראשה ואז גופה. "היי. למה את ערה?" משכתי אותה אל בין זרועותיי, מחמם אותה מהשלג הקר. "לא יודעת. תמיד שיש שלג אני מתעוררת. זהו בין הדברים היחידים שאהבתי בחורף ברחוב" אמרה מצטנפת לגופי.
גל של כאב עבר בי.
הקור בחורף הקר של ניו יורק בטח שיתק אותה כמעט. תמיד שמעתי סיפורים אל הדאגה לאלי ועל כמה חשוב לאנאבל שהיא תיהיה מאושרת אך לעולם לא שמעתי על דאגתה של אנאבל לעצמה.
""בואי ניכנס פנימה" אמרתי, מחזיק אותה קרוב יותר אליי.

לאחר שווידאתי שאנה שלי ישנה ומכוסה טוב, עזבתי את החדר, חומק בזהירות אל חדר המוסיקה שלי.
התיישבתי ליד הפסנתר הלבן שלי, מתחיל לנגן לאט, מדמיין את אנה שלי לידי.
הידיים הקשות ומחוספסות שלי פתאום קיבלו רכות. ניגנתי את השיר הראשון שאימי נגנה לי. המנגינה כשהייתי בן שנתיים.
כאשר התו באחרון נשמע באוזניי, דפיקת דלת קטעה את השקט שבחדר.
פתחתי את הדלת, מגלה את האדם הכי לא צפוי שיש