Can't Let Go

פרק 17

ריפרפתי בעיניי מנסה להתרגל לאור ,ומגלה מולי תקרה לבנה. הסתכלתי סביב והייתי לבד בחדר.
אינפוזיה הייתה מחוברת לידי ותחבושת חיסתה את בטני אבל, לא הייתי בבית חולים.
שיפשפתי את מצחי מנסה להיזכר מה קרה ובאותו רגע לוקאס נכנס לחדר. "הי איך את מרגישה?" אמר בטון נעים והתיישב לידי
"אהה אני בסדר, אני מניחה. קצת כואבת לי הבטן אבל לא נורא" אמרתי מנסה להעלות חיוך על פניי. "אנאבל את לא יודעת לשקר. אני רואה שכואב לך. בגלל זה האינפוזיה מחוברת אלייך" אמר לי והסתכל לתוך עיניי. הסתכלתי על עיניו וראיתי משהו שונה הפעם. ראיתי... עצב? לא לא את מדמיינת אנאבל.
היום עבר לו במהירות. מידי פעם לוקאס נכנס לחדר לבדוק מה שלומי, אבל רוב היום הוא היה במשרד שלו. הקטנות צירו לי ציורים ששמתי על השידה לידי.
הסתכלתי על המגש עם האוכל שנח לצידי על השידה, נאנחתי. אם לוקאס יודע שאני לא הולכת לאכול את האוכל אז למה הוא מנסה?
אני לא מבינה למה הוא דואג לי, אני הרי סתם ילדה שמצא ברחוב.
אבל...
הדרך שבה הוא דואג לי והדרך שהוא מסתכל עליי גורמת לי משהו בפנים, משהו שעוד לא זיהיתי.
דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותיי. עוד לפני שעניתי הדלת נפתחה ודמותו של לוקאס נגלתה אליי שבידו כוס קטנה עם מים וכוס עם כדור. "למה לא אכלת" שאל בכעס והניח את הכוסות על השולחן." לא יודעת. לא הייתי רעבה" אמרתי והרמתי את כתפיי.
"אנאבל את חייבת לאכול, לפחות בשביל הכדור נגד כאבים" אמר והושיט לי חתיכת לחם מהמגש. נגסתי חתיכה קטנה מין הלחם והרחקתי את ידו של לוקאס שהאכילה אותי. לקחתי מידו את הכדור ובלעתי אותו בלי מים. כן אני יודעת שזה מוזר אבל אני התרגלתי. לוקאס הסתכל עליי בעיניים פעורות " איך את יכולה לקחת כדור בלי מים?" שאל בהלם והוציא מחגורתו את הנשק והניח אותו על השולחן. "זה משהו שהתרגלתי אליו כשהייתי ברחוב" אמרתי בפשטות "עברת דברים קשים בשביל ילדה" אמר ממלמל לעצמו בשקט אבל אני שמעתי. "בל!!" שמעתי צעקה ואז נפתחה דלת החדר שדימיאן ומקס רצו אלי וחיבקו אותי חזק חזק מתעלמים מדמותו של לוקאס שנעמד בדריכות והחזיק את הנשק " את בסדר? כואב לך? את רוצה לשתות? להביא לך משהו? אוי נו תגידי משהו" צעקו שניהם ביחד ואני צחקתי רואה את לוקאס מאחוריי גם מגניב חיוך " איך אני אגיד משהו אם שניכם לא נותנים לי לדבר!! ואני בסדר" אמרתי מנסה להשתלט על צחוקי ולבסוף מצליחה.
"מי אתם ומה אתם בשבילה?" לוקאס שאל בקול נמוך וצרוד שגרם לגלים לא רצויים לעבור בגופי. " אלה מקס ודימיאן. מקס ודימיאן זה לוקאס גרין" עיניתי במקומם. "והם סוג של האחים/הורים דואגים שאף פעם לא היו לי" אמרתי ששניהם מתיישבים כל אחד בצד אחר שלי. לוקאס נדרך במקומו. " הם זוג כבר שלוש שנים והם דואגים לי נורא" אמרתי והסתכלתי על שניהם במבטים מלאי הערצה.
הפנתי את מבטי ללוקאס, רואה כי הקלה צפה על פניו, משחרר את ידו מין הנשק ולוקאס התיישב על כיסא לצד המיטה.
הערב עבר במהירות.
לוקאס חיבב את מקס ודימיאן וצחק מכל רגע איתם. דניאל בא לבקר אותי למרות שלא רצה ולוקאס הלך למשרדו, לא רוצה לפגוש בדמותו של דניאל.
הקטנות היום עברו סופית לבית של מריה ונשארנו בבית הענק הזה רק אני ולוקאס אהה וכל השומרים והעוזרים כמובן.
מחר
מחר יש לי יום הולדת. יום הולדת ראשון שאני לא אחגוג ברחוב.
אנאבל, מחר את בת 18.
כן רק חבל שאני אחגוג אותו בפיזיוטרפיה ובהחלמה ואני לא אעשה משהו. אבל זה לא נורא כי כל עוד אני מקבלת מאלי את הוורד הקבוע שהיא נותנת לי ליום הולדת, אני מאושרת.
לוקאס היה במשרד ואני הייתי נורא צמאה.
קמתי בזהירות מהמיטה, מרגישה סחרחורת קלה. נאחזתי בקיר והלכתי לצידו עד ליציאה מין החדר. בצעדים קטנים ואיטיים הגעתי למדרגות בעוד שיד אחת מייצבת אותי והיד השנייה מונחת על בטני.
ברגע שהנחתי את רגלי על גבי המדרגה הראשונה דמותו של לוקאס צצה בקצה המדרגות. "מה את לעזאזל את חושבת שאת עושה?!" צעק לי ועלה את המדרגות במהירות, שתיים בכל פעם והרים אותי על ידיו בצורת כלה. הסתכלתי על פניו, מבחינה לראשונה בנקודת חן הקטנה שיש לו בצד הלסת. לא יכולתי להתאפק וליטפתי אותה. "אנאבל, מספיק" לוקאס אמר בהתאפקות ובקול כעוס והניח אותי על המיטה, מכסה אותי. "למה קמת מהמיטה?" שאל בטון כועס ונשכב לידי בצד השני של המיטה.
"הייתי צמאה" אמרתי והשפלתי את ראשי והפעם, הפעם לוקאס לא הרים את ראשי אלא קם מהמיטה ונעמד מולי " יכולת לקרוא לי. את יכלת לפתוח את התפרים שלך!" אמר לי בקול ויכולתי לשמוע שהוא התאפק לא לצעוק עליי. "אז הייתי מבלה במיטה עוד יום. ביג דיל גם ככה היום הולדת שלי הרוס!" עניתי לו באותו קול ומתרוממת טיפה במקומי.
לוקאס עמד מולי, ידיו לצידי גופו, קמוצות באגרופים ולסתו התקשחה "לעזאזל אני רק רוצה לדאוג לך לעזאזל!" צרח כמו שלא צרח עליי בחיים והפיל את השולחן. הסתכלתי עליו בהלם ורעידות של פחד עברו בגופי.
הוא עמד מולי מתנשף בחוזקה, ועינו קודחות במבטי שמסרב להסתכל עליו.
מצאתי את השמיכה נורא מעניינת.
"אני רק רוצה לחיות נרמאלי" אמר בשקט והתעסקתי בקצה השמיכה.
צד המיטה שקע, הרמתי את ראשי רואה את לוקאס. עוד לפני שהספקתי להגיב הוא לקח אותי לחיבוק דוב. לא ידעתי מה לעשות אז חיבקתי אותו בעדינות כמעט לא מורגשת.
הוא ניתק את החיבוק ושתל במצחי נשיקה רכה. " לכי לישון. עברת הרבה ביומיים האחרונים ולא תזיק לך שינה קלה" טמר משנה את מצב רוחו בין רגע. " לילה טוב נסיכה" אמר לי בשקט וסגר את הדלת ברכות אחרי יציאתו מהחדר.
נשכבתי בנוחות על גבי, חושבת על זה שמחר אני אעביר את יום ההולדת שלי בכיסא גלגלים.
נפלתי לשינה עמוקה, מחכה ולא מחכה למחר.