Can't Let Go

פרק 42

ראיתי אל מול עיניי את האדם ששינה את חיי..
איילין.(אמא של זאק)
"איילין!" קפצתי עליה בחיבוק מוחץ, גורמת לה להפיל את התיק שאחזה בידה. "מה את עושה פה?" התנתקנו מהחיבוק והחזקנו ידיים חזק. "החבר שלך פה," העיפה מבט מאחורי כתפי. "סימס לי כל מה שקרה לך ושאת צריכה להישאר בסביבה בטוחה בזמן הקרוב, אז לא יכולתי להישאר אדישה ובאתי." לחצה את ידי בחום.
דמעה קטנה נפלה במורד לחי. "למה את בוכה ילדתי?" ליטפה את ראשי בדאגה אימהית "אני פשוט מאושרת" חיבקתי אותה חזק.

אני ואיילין יושבות בחצר הבית, השקיעה ברקע ובפעם הראשונה מזה זמן רב, אני רגועה לחלוטין. "ספרי לי כל מה שעובר עלייך בל" הביטה בי קצרות והחזירה את מבטה אל השקיעה. "הוא עושה לך טוב נכון?" אמרה באהדה. "הוא דואג לי. אני באמת אוהבת אותו. לא חשוב מה קרה או יקרה, תמיד הוא יבדוק מה איתי, ישאל לשלומי. אני מרגישה שהוא אוהב אותי כמו שאני אותו" נאנחתי. "תאמיני לי ידלה, הוא אוהב אותך. הדרך שהוא דיבר איתי עלייך, הניצוץ הקטן הזה בעין בכל פעם שמזכירים את השם שלך. הוא מאוהב בך מעל כל הראש" הסמקתי לנוכח מילותיה. "הי" קול נמוך ומחוספס נשמע מאחורי ולא הייתי צריכה אפילו לסובב את מבטי כדי לגלות את הגבר שלי עומד שם.
"אני יכול לגנוב לך אותה?" שאל, מתיישב מאחוריי בכיסא השיזוף ומחבק אותי. "בטח. לילה טוב בל" נשקה למצחי. "ואתה, שמור עליה אה" נתנה לעורפו סטירה קטנה ורצה בקלילות אל תוך הבית. "היא דואגת לך" אמר את המובן מאילו והניח את ראשו על כתפיי. "כן" נאנחתי.
בזמן האחרון כולם נורא דואגים לי, כאילו יש איזה משהו שצריך להשגיח עליי או משהו בסיגנון. "אנחנו רק רוצים שתיהי שמחה" אמר, מוציא את אקדחו הכסוף, מניח על השולחן משמאלנו , נשען אחורנית ואותי משעין עליו. "אני יודע שהיה לך ביום קשה אצל הפסיכולוג ובגלל זה אני רוצה שתספרי לי איך את מרגישה, מה את מרגישה. חשוב לי לדעת את זה" ליטף את ידי ברוגע.
הולכתי באיטיות את ידי אל האקדח, מרימה אותו ומסתכלת. לןקאס לקח בעדינות את הקדח מידי, הוציא את המכנית והכניס לכיסו. "לכל מקרה" חייך חיוך קטן והחזיר את האקדח לבין אצבעותיי. "הוא נורא יפה" הבטתי על החריטות השחורות והלבנות המקשטות אותו ונותנות לו מראה מיוחד. "הוא שימש אותי בקרבות ובמשימות רבות" אמר בהערצה וצמרמורת קלה עברה בגופי. הנחתי חזרה את האקדח במקומו, על השולחן. "לוקאס" קראתי למשןך את תצומת ליבו. "פעם שמעתי אותך ואת בראיין מדברים על מישהו בשם קלארק. זה מי שרוצה להרוג אותי נכון?" החזקתי בידו. גופו התקשח למשמע שמו של אויבו, אך ברגע שאחזתי בידו גופו נרפה מעט "כן. אבל אני לא אתן לו." לחץ את ידי בחום. "כל עוד אני בחיים, לך לא יקרה כלום" הנהנתי ונשארנו לשבת עד שירד הלילה.

תמיד אהבתי את הכוכבים. הם נקודות אור קטנות בתוך האפלה.
הדשא הרך והלח ליטף את גופי, מזכיר לי שזהו פיתחו של החורף. עצמתי את עיניי, מקשיבה לקולות שמסביב.
הים, הרוח הקרירה והנעימה ואפילו אנשים מדברים מעבר לחומת הבית. "הי" קול עדין ונשי קרא לי. פקחתי את עיניי באיטיות, מסרבת להרוס את השלווה שלי. "היי איילין" סובבתי את ראשי אליה, לא קמה ממקומי. "לשם מה את שוכבת ככה על הדשא, את תצטנני" אמרה בדאגה אימהית. "אני בסדר. אל תדאגי." חייכתי חיוך קטן. "את יודעת שזה לא אפשרי" התיישבה מולי על הדשא ופיל בידיה. "מאז אותו המקרה, אני תמיד אדאג לך. את כמו הבת שלעולם לא הייתה לי" ליטפה את ראשי.
איילין שימשה ומשמשת לי ולאלי דמות אימהית במשך שנים. את אימי האמיתית אני זוכרת וכך גם את אבי, אותו בהחלט אי אפשר לשכוח. "לכי לישון ילדתי. זה יעשה לך טוב" הקשבתי לדבריה ועליתי מעלה.
נכנסתי לחדרו של לוקאס, לא מופתעת לראות מיטה ריקה אך לצערי התרגלתי. לקחתי חולצה אחת מחולצותיו הרבות של לוקאס והפעם וויתרתי על הבוקסר מתחת.
נכנסתי אל המקלחת, מסירה מעליי את כל הליכלוך, נותנת לגופי להתרענן. התנגבתי, התלבשתי ויצאתי החוצה.
נשכבתי במיטה עם גבי לדלת. "למה הוא לא פה" אמרתי בלחש.