Can't Let Go

פרק 14

קמתי אחרי כמה שניות , עדיין המומה מזה שהוא הלך והשאיר אותי לבד. ירדתי לקומה השנייה מחפשת אותו והוא לא היה שם וגם לא בקומה הראשונה, ככה שנשאר מקום אחד.
המשרד שלו.
במשך כל הזמן שלי פה הוא לא נתן לי או לאף אחד חוץ מהאנשים שהוא עושה איתם עסקים, להיכנס למשרד שלו.
עליתי חזרה לקומה השלישית בוהה בדלת מתלבטת האם לדפוק עליה או לא אבל לפני שאני עושה זאת דמותו של לוקאס יוצאת משם."לא מעניין אותי מה אתה עושה עכשיו אתה לא מבין?! אתה עכשיו מגיע ל'קולינס'" צעק כועס והוא דרך את אקדחו. עיניי נפתחו למשמע שם המסעדה בה אני עובדת.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בקול שקט
"אל תדאגי הוא הולך לשלם על הכול" אמר מחבק אותי ונושק לראשי ורק אז הבנתי שהוא מדבר על גורג. "לא לא לא אתה הולך להרוג אותו?!" שאלתי כועסת.
נכון הוא נגע בי אבל למה להרוג?! אפשר קצת מכות אבל לא הרג.
"אני לא בדיוק שואל אותך" אמר עובר אותי ודוחף אותי בקטנה. "תאיים עליו קצת וזהו אבל אל תהרוג!"אמרתי מרגישה שדמעות זולגות על לחי.
מאז שפגשתי אותו אני בוכה הרבה יותר
"אווו מותק אני לא הורג אותו" אמר ואני נשפתי בהקלה "אני הולך לראות אותו מתחננן למוות אחרי מה שאני עומד לעשות לו" אמר ויצא מהבית בטריקת דלת.

שעתיים.
שעתיים עברו מאז שהוא יצא ולא חזר. הסתובבתי בבית בחוסר שקט עד שדמותו של אדריאן "היי" לחשתי לו בקול קטן וישבתי על הכיסא הגבוה ליד האי במטבח הוא ניגש והתיישב מולי והחזיק את ידי בצורה אבהית. "הכל יהיה בסדר. הוא יהיה בסדר" אמר ולחץ את ידי הנהנתי לו מנסה לשכנע גם את עצמי."מה קרה לי? למה פתאום כלכך אכפת לי ממנו" שאלתי את אדריאן לא באמת מצפה לתשובה "אלו רגשות ביתי. אל תתכחשי אליהם. אני אף פעם לא ראיתי את לוקאס ככה עם בחורה. תמיד הוא היה מעיף אותם שנגמר הלילה אבל איתך זה שונה. את מיוחדת" אמר לי והרגשתי איך לחיי מאדימות לנוכח המחמאה.
במשך חצי שעה דיברתי עם אדריאן, הוא סיפר לי על חיו ואני הוקסמתי ממנו, מהחוכמת חיים שלו ומהחוזק שלו. לפני עשרים שנה הוא איבד את אישתו וילדו בפיצוץ בביתו. הוא מצא עבודה בביתו של לוקאס והוא בעצם משמש לו כדמות אב מגיל שנתיים והתחתן לפני שלוש שנים עם אישה חדשה. בעצם עכשיו גיליתי את גילו של לוקאס. הוא בן 22."מאז שהוריו של לוקאס נהרגו אני תמיד דאגתי לו וגם לפני. אך את שאר הדברים את תאלצי לברר איתו. אני הולך לביתי. לילה טוב ילדתי" אמר מנשק את ראשי ויוצא מהאחוזה. שקט שרר בבית, גורם לי לאי נוחות. נכנסתי למקלחת שוטפת את מגעו של בארני אך לשווא.
יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת ומתלבשת.
נשכבתי במיטטתי מנסה להירדם אבל לא מצליחה. ירדתי למטה לחדר של השומרים. כן גם יש להם חדר כזה שהוא כמו מועדון משחקים כזה. רואה את מייקל, אחד השומרים פה. הוא בעצם הידיד היחיד שלי בעולם. "הי מייק" אמרתי יושבת לידו וחוטפת ממנו את קערת הפופקורן "מה רואים" שאלתי דוחפת כמות גדולה של פופקורן לפי, יודעת שאצטער על זה מאוחר יותר. "איך פגשתי את אמא שלך. וגברת אנאבל, למה את ערה בעשר בלילה כאלה?" אמר לוקח מהקערה פופקורן ודוחף לפיו. "לא יודעת" אמרתי לא מפרטת. ומיישרת את מבטי לטלוויזיה.