Can't Let Go

פרק 22

נקודת מבט אנאבל
קרן אור חדרה דרך חלון החדר וקטעה את שינתי. פקחתי את עיניי ומתיישבת לאט לאט, מנסה לא להכאיב לגופי יותר.
ברגע שרגליי נגעו ברצפה הקרה צמרמורת עברה בגופי. לאט לאט אני מתרוממת, נאחזת בקיר. התהלכתי לעבר המקלחת הצמודה לחדר, בדרך נתקלת בתמונה של לוקאס ושל אישה שלעולם לא ראיתי מיימי.
התארגנתי לאט לאט, לובשת את חולצתו של לוקאס ומכנס קצר רופף.
עצמתי את עיניי, מתענגת על הריח המתוק שחולצתו מדיפה. פתטית חשבתי לעצמי.
יצאתי מהחדר מסתכלת על גרם המדרגות כאילו היה אויבי המר במשך שנים.
ירדתי לאט, יופי אנאבל הצלחת קומה אחת עכשיו עוד שתיים. ברגע שבאתי להניח את כף רגלי על המדרגה הראשונה מקס צץ מאחד החדרים ועינו נפקחו בבהלה. "אנאבל את פצועה, מה את עושה מחוץ למיטה" רץ אליי והרים אותי בצורת כלה.
"סתם.. שיעמם לי" חייכתי חיוך צדדי קטן.
מקס ירד במדרגות בזמן שהוא מחזיק אותי ככלה. נכנסנו למטבח פוגשים בדימיאן.
"אוקי מה הולך פה? מה שניכם עושים פה? איפה לוקאס?" שאלתי ומקס הניח אותי על הכיסא מול דימיאן "וואו להירגע ילדה" דימיאן צחקק "לוקאס אמר לנו לבוא לשמור עלייך, הוא יצא למשימה ויחזור רק בסוף היום" מקס אמר "אהה" תחושת לא ברורה של אכזבה חדרה לליבי. "אל תדאגי, איתנו לא יהיה לך משעמם" קרץ מקס והתיישב מולי, ליד דימיאן. "אני בטוחה" ציחקקתי "טוב בייב עליתי להחליף בגדים" דימיאן אמר מנשק את מקס שהחזיר לו חיוך מאוהב.
"אתה באמת מאוהב אה? " חייכתי אליו ואני מודה, קצת קינאתי באהבה שלהם.
"חוץ מזה שהוא לא אוהב את מלחמת הכוכבים, הוא מושלם, הוא כל מה שיכולתי לבקש" כנות ואהבה זרמו מקולו וליבו על השולחן. "אתה מתכוונן להציע" שיחקתי עם כוס הקפה שנחה מולי " אני מתכוון" אמר לי אך מה שהוא לא ידע זה שגם דימיאן מתכוון להציע והוא כבר קנה טבעת.
"בייב האוכל מתקרר" צרח מקס מלמטה " אני פה אני פה" דימיאן ירד במדרגות ונכנס למטבח. בזמן ששיתנו את הנס בשקט ראיתי את המבטים המאוהבים שלהם, הם כלכך מאושרים. "הכל בסדר" שאל מקס לאחר שראה ששקעתי במחשבות "סתם.. אתן כלכך יפים ביחד, הלוואי הייתה לי אהבה כמו שלכם" אמרתי בכנות. הם הסתכלו אחד על השני ואז עליי ונאנחו. "לפעמים האהבה נמצאת לך מתחת לאף" אמרו בתיאום ואני נאנחתי בתיכסול "כן.. ממש" גילגתי את עיניי "אל תיהיה כלכך בטוחה, האהבה יכולה להגיע ממקומות שונים. טוב די עם הבאסה אנחנו הולכים לעשות כיף היום"מקס אמר ואני ודימיאן הנהנו בהסכם.
עלינו למעלה להתארגן. כמובן שהם עזרו לי
לבשתי כנס גינס שחור קרעים, חולצה אדומה משובצת ואת הוואנס השחורות שלי, עשיתי בשיערי קוקו מתוח ומרחתי את עפעפי מסקרה. רגע לפני שיצאתי מהחדר השפרצתי על גופי בושם ויצאתי, לוקחת את הפלאפון.
מקס חיכה מחוץ לחדרי "אתה יודע מקס, אני לא נכה" גיחחתי "לא משנה, לוקאס אמר לנו להשגיח עלייך היום" אכזבה מילאה אותי אך לא הראתי זאת כלפיי חוץ.
היום עבר במהירות, נסענו ללונה פארק, לקנות בגדים ועשינו מלא שטויות.
נכנסתי לאחוזה צועקת לתודה למקס ודמיאין וסוגרת אחריי את הדלת. הסתובבתי פוגשת בדמותו של מייקל "אוי אלוהים מייקל הבהלת אותי" הנחתי יד על ליבי "מצטער על זה מיס אנאבל. אדון גרין השאיר לך בגדים ומכתב בחדרך. עוד חצי שעה נצא" אמר בטון רשמי. "או..קי" הרמתי גבה, מביטה במייקל מוזר. עליתי למעלה, נכנסתי לחדרי מוצאת על מיטתי מכתב ובגדים.
"שלום לך אנאבל.
אני מכין לך הפתעה קטנה.
אנא לבשי את בגדייך אשר החנתי מראש ותתלווי למייקל, הוא כבר יוביל אותך
לוקאס גרין"
מחשבות החלו לרוץ בראשי, לא הבנתי במה מדובר אך הנחתי לזה.
פתחתי את הקופסא, רואה את השמלה שלוקאס קנה ליום הולדתי לצד נעלי עקב שחורות גבוהות. נכנסתי למקלחת, פושטת את בגדיי ונותנת למים לעבור על גופי.
יצאתי מהמקלחת שגופי עטוף בחלוק ושיערי מטפטף על הרצפה מספר טיפות של מים.
לבשתי בעדינות את השמלה ועמדתי כמה שניות מבלי לעשות כלום, נותנת לגופי להינות מהבד הנעים. על הנעליי עקב ויתרתי ונעלתי נעלי בובה לבנות.
יבשתי את שיערי ותפסתי אותו לקוקו מתוח וגבוה.

ירדתי למטה, נעמדת מאחוריי מייקל "הולכים?" שאלתי ומייקל הסתובב ברגע ששמע את קולי "את אכן אישה יפה מיס אנאבל" הסמקתי "תודה לך מייקל, גם אתה נראה לא רע" קרצתי לו והוא גיחך בשובבות. אומנם מייקל לבש את אותם בגדים כל יום אבל אי אפשר להתכחש לזה שהוא גבר נאה. הוא גבוה, ככה הוא עם שיער קצוץ, שירירו בולטים מהחולצה השחורה הקבועה שלבש. באתי להיכנס למושב שליד הנהג "אפ אפ אפ, היום לא מיס אנאבל, הוראות מלמעלה" ניסה לומר בטון רשמי אך לא כלכך הלך לו "אוקי אוקי" אמרתי בתבוסה והרמתי ידיים. הודתי למייקל על שפתח לי את דלת המכונית ונכנסתי. ברגע שנכנסתי המכונית החלה לזוז.

הפנתי את מבטי לחלון, מסתכלת על הדרך המתחלפת במהירות, על האנשים, על הפרחים ועל הכוכבים.
משהו תמיד משך אותי לכוכבים, אהבתי להסתכל עליהם. לראות אותם מנצנצים עשה לי טוב, גרם לי שלווה. שגרתי בצריף שלי נהגתי לפעמים להתגנב החוצה להסתכל עליהם. זה נתן לי תקווה, שבכל דבר יש אור. אפילו בעולם חשוך.

המכונית עצרה וקטעה את מחשבותיי. הנהג פתח את דלתי והודתי לו בנימוס. ישרתיי את מבטי, פוגשת במראה עוצר נשימה
אגם גדול שהירח משתקף בו ובמרכזו על סוג של במה. התקדמתי לעבר הבמה, מסרבת לנתק את מבטו מהמראה המופלא הזה.
ככול שהתקרבתי יותר הדמות שעמדה שם התבהרה לי יותר לוקאס.

עצרתי במקומי, המומה. כול זה בשבילי?
לןקאס התקדם לעברי, מנצל את זה שאני קפואה במקומי "את יפיפייה" יכולתי להרגיש את ליבי פועם במהרה. "תודה" ושמחתי שחשוך והוא לא יכול לראות שאני מסמיקה.
"רק דבר אחד" שלח יד מאחורי ראשי והוציא את הקוקיה זורק אותה על האדמה, נותן לשיערי ליפול על גבי בחופשיות "הרבה יותר טוב"
לוקאס הושיט לי את ידיו והנחתי את ידי בידו.
פרפרים הופיעו לי בבטן, זיקוקים התפוצצו בראשי. התקדמנו לאט לכיוון האגם, יושבים ליד השולחן. "תרימי את המכסה" עשיתי כדבריו מוצטת מתחת למכסה את הארוחה האהובה עלי. רביולי בטטה עם שמנת פטריות. המנה הזאת אומנם משמינה אך אני לא מסוגלת לעמוד בפניה. ללוקאס הייתה צלחת דומה לשלי. ישבנו ודיברנו עך הכל ועל כלום, פעם אחת במשך כל השיחה זכיתי לראות את חיוכו המקסים של לוקאס "אתה צריך לחייך יותר" מלמלתי "תודה" והסמקתי ברכע שההנתי שאמרתי את המחשבות שלי בקול. צילצול טלפון קטע את שיחתינו. "מצטער, אני חייב לענות לזה" התנצל והתרומם מהשולחן.

עברו חמש דקות ולוקאס לא חזר. קמתי ממקומי, יורדת מין המרפסת ומתקדמת לשפת האגם.
"מה אתה לא מבין?! אני לא עושה עכשיו עסקות בסמים, אני עמוס מידי" וצרח לטלפון עוד דברים. התהלכתי מאחוריו בשקט, כורכת את ידי סביבו. גופו נדרך לשנייה ואז נרפה כאשר הבין שאלו ידי שנכרכו סביב מותניו.
"זה לא וזה סופי" ניתק את הטלפון.
הצמדתי את לחי לגבו, נהנת מגופו החם, למרות הקרירות של הלילה, גופו מדיף חום נעים שגורם לצמרמורת לחלוף בגופי.
הוא הסתובב אליי, מפריד את חיבוקנו ואז מושך אותי לחיבוק נוסף.
זרועותיו הגדולות עוטפות את כולי, מגנות עליי.
כרכתי את ידיי סביבו וכך עמדנו.
מסתכלים לעבר האגם.
שקט. רק צליל המים ואור הירח מדברים.
ואנחנו..

אנחנו שותקים אך אומרים הכל.