Can't Let Go

פרק 37

פניי התמלאו בזיעה,בנוסף לטיפות המים.
נשימתי כבדה ומהירה. דמות רצה לכיווני, התחלתי לסגת אחורנית אל ברגע שראיתי שזה מקס נרגעתי. "הנה את" עטף אותי בחיבוק וכך גם אני. "לאקוס מחפש אותך כמו משוגע. עוד שנייה ירה בשומרים שלו שלא שמו לב שהלכת" התנתק מחיבוקי "ממש" אמרתי בטון מזלזל וציני "לא באמת אכפת לו ממני. זאת הכל הצגה אחת גדולה ואני לא מאמינה שנפלתם בה" התרוממתי מהמצבה, מנקה את אחוריי מכנסיי מעלים הנדבקו אליהם. טיפות קטנות עדיין ירדו, מזכירות את הגשם החזק שירד. "כן אכפת לו אנאבל. אני ראיתי את זה היום. " התחלנו ללכת לכיוון השער הגדול. "טוב.. בסדר" גילגלתי עיניים. מקס נאנח, מבין שאין לו טעם להתווכח איתי.
מקס כרך את ידו על מותני והולך איתי ככה לרכב.
נכנסו לאוטו ומקס עוטף אותי בגקט גדול ומחמם. ידי אחזה בידו וידו השנייה הייתה על ההגה.
למשך כל מהלך הנסיעה, ראשי היה שעון על החלון, מרוב מחשבות הוא כבר החל לכאוב.
שאלה אחת עדיין נותרת באוויר.
למה?
למה הוא עושה לי את זה למרות שהוא יודע שאני אוהבת אותו?
למה הוא משחק בי?
למה מבין כל הבנות בעולם דווקא אני? דווקא ילדת רחוב?
צילצול הפלאפון של מקס קטע את מחשבותי .
"כן. כן היא איתי. תירגע אנחנו בדרך" אמר וניתק במהרה " הוא עוד יהרוג אותי" .
עצמתי את עיניי, מנסה להעביר את כאב הראש שתקף אותי ואת הבחילה שעולה במעמקי גרוני.
התקררתי.
באותן רגע שמקס החנה את המכונית פתחתי את הדלת ורצתי לכיוון השירותים שבקומה הראשונה.
פתחתי את הדלת בחבטה, גורמת למספר ראשים להסתובב אליי ובניהם לוקאס.
עוד לפני שהספיק להגיב רצתי לשירותים, מרוקנת את תכולת קיבתי אליה.
יד חמה תפסה את שיערי, יד שזיהיתי כשל לוקאס.
אחרי כמה דקות של הקאה, הורדתי את המים ונפלתי לצד האסלה, מרגישה את העולם מסתובב סביבי.
"אנאבל?" לוקאס שאל אך אני כבר לא הייתי בהכרה.

פקחתי את עיניי לאט, שומעת מעליי קולות של אנשים מדברים. "היא צריכה לשנות הרגלים" ,"תיתן לה את זה" שמעתי חצאי משפטים לא ברורים.
הטישטוש עבר מעיניי אחרי כמה שניות ומעליי עמדו לוקאס ורופא?
"הראש" לחשתי בקול צרוד, אוחזת במצחי. ברגע שקולי נשמע ראשם של הרופא ולוקאס הסתובבו אלי.
"התעוררת" לוקאס אמר את המובן מאליו וניסה לגעת בידי אך הזזתי אותה לפני שנגע.
"הכל בסדר איתי דוקטור. אני סבך הכל מקוררת. אני כבר מתורגלת למצב" אמרתי בקול בטוח. "אל תיהי כלכך בטוחה" הרופא ענה לי מנגד, מדפדף בחבילת הדפין שבידו. "את לא מקוררת אנאבל. את עברת קריסת מערכות בעקבות חוסר אוכל ומים. הגוף שלך לא מקבל את הנחוץ לו" אמר את המשפט האחרון בהאשמה והסתכל סביב.
בפעם הראשונה שמתי לשם שאינני נמצאת בחדר בית החולים אלא בחדרו של לוקאס.
נשימה כבדה נשמעה מצידו השני של החדר וראשינו הופנו לכיוון הרעש.
לוקאס הביט עליי, עינו קדחו חורים בראשי ורגלו קיפצה בלי הפסקה.
"אני משאיר לך פה כדורים. את צרחכה לקחת אותם פעמיים ביום, בוקר וערב לאחר אוכל." הניח כדורים על המיטה ויצא מהחדר. "לוק-" באתי להגיד אך הוא קטע אותי "פשוט תסתמי עכשיו" סינן בשיניים שוחקות.
הבנתי שהוא מנסה לא להגיד למצב שהיה בפעם שעברה.
עומד באמצע החדר, לוקאס העביר את ידו על פניו, ראשו וחוזר חלילה.
מתנשם כמה נשימות עמקות לוקאס החל לדבר "מה? מה לעזאזל את מנסה לעשות?! מה לעזאזל את חושבת לעצמך?" שאל אותי בקול מאופק אך עדיין מלא ארס. "אתה לעולם לא תבין" השפלתי את מבטי אל השמיכה.
"מה?, יש לך תירוץ יותר עלוב מאתה לא תבין?" גיחך בזילזול ולי לא היה מה להגיד. "את לא מבינה שאת הורסת את עצמך?! תתחילי לאכול כבר לעזאזל!." אמר לי בקול רם אבל עדיין לא צעק. "אני מבין. אני מבין טוב מאוד. את סתם אנוכית. חושבת רק על עצמך" שילב את ידו ועדיין המשיך להביט בראשי המושפל. "אתה לא תבין" מילמלתי שוב שוב. "נסי אותי. מה אנ-" החל לצעוק עליי אך אני קטעתי אותו.
"אתה לא תבין כי אתה לא נאנסת!" צרחתי עליו, מרימה את ראשי מהשמיכה, רואה את עינו כמעט יוצאות ממקומן מרוב ההלם. "אתה לא נאנסת, אתה לא נאנסת" ניענתי בראשי שוב ושוב חוזרת על המשפט בלחש.
הרגשתי אחוזת דיבוק, כאילו משהו נכנס בי.
"אתה לא צריך להתמודד עם הרגשה שהגוף שלך הכי מגעיל ומטונף בעולם" דמעה זלגה במורד לחי.
לוקאס התקרב אליי ומחץ אותי לחיבוק חזק. לא צעקתי עליו שיעזוב אותי ולא נרתעתי ממנו. באותו רגע כל הכעס שלי כלפיו נמוג כאילו לעולם לא היה.
ידו הגדולה והחמה של לוקאס ליטפה את ראשי, מרגיעה אותי.
מלבד הדמעה הבודדה שזלגה לי לא בכיתי אפילו לא עוד דמעה. "אני-" באתי להגיד אך רעש של משהו נשבר נשמע מהקומה התחתונה. לוקאס נדרך במהירות, קם מהמיטה ושלף את נשקו. "כבי את האור בחדר. מאחורי השידה הקטנה יש כפתור. תלחצי עליו וכנסי לחדר. עשי זאת מהר" אמר לי במהירות ועשיתי זאת. לחצתי על הכפתור והשידה זזה וכך גם הארון, מגלים לפני פתח רחב. "את לא יוצאת עד שאני אומר לך" הנהנתי והדלת נסגרה. הבטתי בחדר. זהו חלל די גדול, בערך כגודלו של החדר שלי. היה שם מטבח קטן, מיטה זוגית ממוצעת, מקלחת ושירותים. אפילו סלון קטן ושולחן ישיבה לארבעה אנשים.
לא נותר לי לעשות דבר מלבד לשבת ולחכות.
רעשי יריות וצעקות נשמעו מצידו השני של הארון.
הרגשתי את החדר סוגר עליי ואת המחנק בו הולך וגדל.
נשימתי החלה להיות כבדה והלכי אחרונית, נשענת על הקיר, מנסה להיאחז בו, נואשת לאוויר.
נפלתי על הרצפה, רגליי צמודות לראשי. תנשמי דימיינתי בראשי את קולו של לוקאס מרגיע אותי כמו בכל התקפי החרדה שיש לי.
נשמתי מספר פעמים, מדמיינת אותו פה לידי.
רעש גרירה נשמע מכיוון הקיר והדלת נפתחה.
העפתי מבט קטן לשעון, מופתעת שעברו 10 דקות מאז שהדלת הזו נסגרה.
לוקאס עמד בכניסה לדלת, כתמי דם מזעזעים על חולצצו וכתם גדול על כתיפו. "לוקאס" לחשתי את שמו, קמה ומתקרבת אליו. עוד לפני שהספקתי להגיע אליו הוא נפל על הרצפה, מחוסר הכרה. רצתי את גופו, מניחה את ידי על פניו "לוקאס תתעורר!" הזזתי את פניו אך ללא תשובה. "בראאיין! בראין הצילו" צרחתי בכל כוחי, מוציאה מריאותיי את האוויר שהיה בהן.
בראייו נכנס לחדר בריצה, אקדחו מכוון לפני פניו אך ברגע שראה את דמויותינו, הוריד אותו. "אנאבל זוזי" הקשבתי לבראיין וצפיתי מהצד איך הוא בודק אותו. "נכנס לו כדור לכתף." פנה אליי "מייקל תכין את הרכב, אני מביא את לוקאס" בראיין הרים את לוקאס בסחיבת פצוע ואני משתרכת מאחוריו.

הגענו אל בית החולים. לוקאס שוכב בחדר הניתוח ובחוץ יושבים אני, מייקל ובראיין. הודענו למריה ולבנות על המקרה והן יעלו על המטוס הראשון שיקרא בדרכן.
המנתח יצא מין החדר, מוריד מידיו כפפות עטויות בדם. "אתם משפחתו של לוקאס גרין?" שאל בחשש "כן" ענינו כולנו כאילו התאמנו על כך וקמנו מכיסאותינו "הוא יצא מכלל סכנה אך הוא ישאר למשך שלה לילות בבית החולים להשגחה וטיפול. שיהיה יום טוב." סגר את המשפט בכך והלך. נפלתי על הכיסא בהקלה.
"את רוצה להיכנס?" שאל אותי בראיין ברוך ואני הנדתי בראשי "כנסו אתם קודם. אני אכנס אחריכם" הם הינהנו לי והלכו יחד עם הסניטר לכיוון החדר שהעבירו אליו את לוקאס.
נשארתי לשבת במסדרון הקר קל חדרי הניתוח, חושבת מה היה קורה אילולא הכדור היה פונה קצת יותר שמאלה. הצתמררתי מהמחשבה על כך.
נשארתי עוד מספר דקות לשבת על הכיסא והלכתי אל חדרו של לוקאס.