Can't Let Go

פרק 44

יומיים עברו מאז הפיצוץ וחתונתם של מקס ודימיאן מחר. אנחנו עדיין נמצאים בבית המחסה למרות שהסכנה חלפה, קניתי בית במקום אחר בעיר גם על החוף.
מצבה של אנה שלי התייצב טיפה אך עדיין לא משהו. התקפת העצבים של דימיאן עברה כאשר הבין שאני דבק בהחלטתי לא להגיב למעשה של קלארק. איילין עברה לגור עם מריה והבנות חזרה בביתן ואני ואנה שלי שוב לבד.
נכנסתי לחדר שהפך בשלושה ימים האחרונים להיות החדר שלי ושל אנה. "אנה" ליטפתי את פניה בעדינות, מעיר אותה משנתה. כבר אחר הצהריים והיא ישנה רוב היום. "קומי קטנה שלי" נשקתי קלות לאפה. "מממ" המהמה והסתובבה אליי מתחפרת בחזי. "לא רוצה" אמרה בקול ישנוני. "אנה את צריכה לקחת את הכדור שלך. את רוצה להרגיש טוב, נכון?" אמרתי כאילו דיברתי לילדה קטנה. למרות שיש לה את כל הזכות להיות ילדה קטנה שבעצם ילדות ונערות לא היו לה. "אוףף" נהמה לחזי, גורמת לציחקוק קטן להיפלט מפי. "קדימה קטנה" הפלקתי בשובבות ביריכה, מתרוממם ועומד על יד המיטה. "קדימה" אמרתי בשובבות בזמן שהיא מתיישבת ביאוש. "אני חייבת לקום?" שאלה מיואשת בזמן שעזרתי לה לקום. אומנם מצבה השתפר, אבל עדיין יש לי טיפה סחרחורות. בעיקר שהיא קמה מישיבה.
"כן את חייבת" אמרתי הולך איתה לחדר המקלחת. "מפה תסתדרי לבד" נושק קלות לשפתייה ויוצא.
ירדתי אל הקומה התחתונה, מוודא שכל המזוודות שלנו אכן הגיעו אל הבית החדש, שהשומרין כבר בעמדות והכל מוכן. "לוקאס גרין בוא לפה עכשיו" צעקה לי בעצבים מלמעלה וחיוך קטן על בצד שפתיי. אני מבין שהיא גילתה את ההפתעה. עליתי בנינוחות אל החדר. "אתה מוכן להסביר לי מה זה צריך להיות?!" אמרה, רוקעת ברגלה ברצפה  "מה?" שאלתי בתמימות, משחק עם אקדחי. (איזה משפט הזוי חחח- הערה)
"למה לעזאזל הבגדים שלי אינם נמצאים פה?!" פתחה את דלת חדר הארונות, מגלה לפני את המדפים והמגירות הריקות. "כי קניתי בית חדש. אנחנו עוברים לשם עוד חצי שעה.את האמת זה לא חכם שלא השארתי לך כלום ללבוש" אמרתי ועצבים מתחילים לעלות בגופי שאני רק חושב על זה שמישהו אחר חוץ ממני יראה את אנה שלי בחולצתי היושבת עלייה כמו שמלה, שרגלייה הארוכות והרזות כה חשופות. "את ממש לא יוצאת ככה" אמרתי מעביר את עיניי על גופה. " מצטערת בשבילך אדון' הפתעה' , אבל אין לי כל ברירה אחרת" אמרה מתכסה בשמיכה, מחסה את עצמה מעיניי החמדניות ומהמחשבות הלא רצויות שעוברות במוחי.
כרחתי את ידי סביב מותנה ברוכשנות, 'מודיע' לכל הגברים שאין סיכוי להסתכל עליה בכלל. אחזתי בשמיכה וכרכתי אותה היטב סביבה, מהדק, ששום דבר שלא צריך להראות יראה.
נכנסנו לאחד מרכביי שלא התפוצצו ונסענו לכיוון ביתנו החדש.
"אוף" אנאבל העיפה את השמיכה מגופה ברגע שנכנסנו לרכב.
"תגידי לי. את רוצה לשגע אותי? תכסי את הרגליים שלך עכשיו" אמרתי בטון אפל. "לא רוצה. חם לי" אמרה מנפנפת בידה. "איך לעזאזל חם לך? פאקינג 15 מעלות בחוץ" אמרתי, פונה פניה חדה ועולה לכביש הראשי.
"לא יודעת" אמרה והניחה את ראשה על החלון.  הנחתי את ידי על יריכה, מלטף ברכות ומסלק את כל המחשבות הזדוניות מראשי
החנתי את הרכב בחניית הבית וסובבתי את ראשי אל אנאבל. "בואי תכירי את הבית החדש שלך" אמרתי פותח את דלתה ומוביל אותה אל הבית.
"וואו" הייתה התגובה הראשונית של אנאבל.
גיחכתי בקטנה."הוא בסדר" אמרתי באדישות "הוא בסדר?! זה פאקינג אחוזה!" אמרה והפנתי את ראשי אליה במהירות עד כדי כך שחשבתי שיתנתק מצווארי. "מה אמרת?" שאלתי והרמתי את גבתי, רוצה לשמוע אותה מעזה להגיד את המילה הזו שוב. "מה?" אמרה בקול חמוד וקברה את ראשה בחזי.
עטפתי את מותנייה, מרים את ראשה אליי. "אל תגידי את זה יותר. בסדר?" נשקתי ללחיה. "בסדר" גילגלה את עינייה אך העדפתי להתעלם. "בואי ניכנס." פתחתי את דלת הכניסה עם טביעת אצבעי ועם המפתח. לאחר התקריות האחרונות, רצוי שתיהיה את רמת האבטחה המקסימלית.
הכנסתי אותה הביתה, מחייך לפרצופה הנדהם. "שוב. וואו" אמרה שומטת את השמיכה, נותנת לה ליפול על הרצפה החלקה והלבנה של הבית.
עקבתי בעיניי אחרייה בזמן שהסתובבה בבית, בוחנת אותו בעינייה הקטנות.
"עוד לא הגענו אל החלק המרכזי" אמרתי נצמד אל גבה ומחבק את בטנה. "החדר שלנו" לחשתי באוזנה, מרגיש את האודם עולה בלחייה. כרכתי את ידי סביב מותנה, עולה איתה אל הקומה השלישית  דרך המעלית הנמצאת בבית. נשקתי לרכה מספר פעמים, נפעם מעדינותה ומיופיה הרב.
המעלית נפתחה ומולנו נגלתה קומה שלמה שביא בעצם חדרנו. "אני לא מאמינה" אמרה ברעד וצעדה החוצה מהמעלית. היא סקרה את החדר בעינייה הקטנות בעוד אני נשען על הקיר, מביט בה.
"פתחי את הארון" הצבעתי אל עבר הדלת הלבנה הנמצאת מול מיטתנו.
היא נכנסה אל החדר ובמידיות קופאת במקום. " זזה בשבילי?!" אמרה רועדת מהתרגשות, מחזיקה בשמלה בחרדת קודש.
" אני יודע שרצית אותה. הפתעה" לחשתי לאוזנה.
אנאבל הסתובבה אליי וחיבקה אותי בחוזקה. "תודה תודה תודה תודה. לא היית צריך להביא לי את זה" אמרה לחזי. "אני רציתי להביא לך את זה. " הרמתי את ראשה מחזי ונשקתי לה.

"אנאבל, לקחת את התרופות שלך?!" צעקתי לה מהמקלחת בעוד שהיא בחדר. "מה, אה, כן לקחתי" אמרה במהירות ובחשש. לשנייה אפילו לא האמנתי לה.  הנדתי בראשי, סוגר את המים ומתנגב. ליפפתי את המגבת סביב מותני ויצאתי מהמקלחת. "אני יודע שלא לקחת את התרופות שלך"  אמרתי, נשען על משקוף הדלת בעוד שאנאבל קופצת בבהלה. "אני. אאאה כאילו, כן לקחתי, מה אה כן כן" אמרה שאודם עולה על לחייה שהרימה את פרצופה אליי. אנאבל הסיטה את מבטה מגופי והתרוממה מהמיטה. "אתה בטח רוצה להתלבש" אמרה מתקדמת לכיוון הדלת.  עוד לפני שהספיקה להניח את ידה על ידית הדלת. "את לא צריכה להתבייש ממני. את עוד תראי אותי עירום יותר מפעם אחת" אמרתי קורץ. "אידיוט" אמרה דוחפת אותי ויוצאת מן החדר. "אוהב אותך" צעקתי לה. "מה שתגיד" צעקה לי כתגובה.
אוחח האישה הזו משוגעת.
ייבשתי את עצמי, לבשתי לגופי בוקסר וגרביים וזרקתי את עצמי על המיטה. הכנסתי את האקדח אל מתחת לכריתי ונרדמתי. ממש מנוחת לוחם

הרגשתי משקל עודף עולה עליי ונשיקות חמות בגבי. "אנה" אמרתי בקול צרוד. "היי" הניחה את ראשה על גבי. "קום. הכנתי לך אוכל" אמרה נושקת פעם נוספת לגבי. סובבתי את עצמי לכיוונה בזהירות, שלא תיפול. "הי" ליטפתי את יריכה. "קדימה קום" אמרה קמה ממני ויוצאת מן החדר.
נכנסתי אל המטבח, רואה את אנה שלי מבשלת לה ומנענעת את ישבנה לפי קצב זימזומיה. התקרבתי אליה בשקט והרמתי אותה, מסובב אותה בזמן שציחקוקים נשמעים ממנה. "אני מקווה שאתה רעב" אמרה לי לאחר שהנחתי אותה. "אני מקווה שהכנת מספיק אוכל" אמרתי תופח על בטני.
"טעים?" שאלה אנאבל בזמן שהתענגתי על האוכל. "ששש את מפריעה לי לעיכול" אמרתי מניח את אצבעי על פיה. "יש פה מישהו?" צעקה נשמעה ברחבי הבית, גורמת לי ואנאבל להפנות את ראשנו אל הקול המוכר. "יו אחי אנחנו פה" צעקתי לו חזרה. לאחר מספר שניות בראיין נעמד בפתח המטבח. "אוו יופי יש אוכל" אמר, מתיישב לידי ומתחיל לאכול מהצלחת שלי. " אני מקווה שלא הפרעתי למשהו נכון?" אמר שפיו מלא בספגטי בולונז. אני ואנאבל הסתכלנו אחד על השנייה ואז עליו כאילו הוא משוגע. "אז אני מבין שלא. יופי, כי אני רעב" אמר דוחף עוד פסטה לפיו ואני ואנה שלי פתחנו בצחוק. "מה? האיש רעב" הרים את כתפיו.
"מה אתה רוצה?" אני ואנה שלי אמרנו באנחה.
"אוקי. יש לי מישהי" אמר מנגב את פיו. רגע מה?! "מה יש לך?!" אמרתי בשוק. "יש לי מישהי. אני נפגש איתה עוד חצי שעה בדיוק" אמר בלחץ. "וככה אתה הולך?" אנאבל אמרה, מסתכלת על בגדיו. "מה הבעיה בזה?" אמר מסתכל גם כן על בגדיו, גינס משופשף וחולצה שחורה מקושקשת "אוי ואבוי. לוקאס אני לוקחת ממך חולצה" אמרה אוחזת בידו של בראיין ומובילה אותו מעלה.

"בראיין רד למטה" אני ואנה שלי עמדנו בקצה המדרגות, צופים בבראיין יורד במורד המדרגות, לבוש בחליפה."הוא גדל כלכך מהר" אמרה מנגבת דמעה דמיונית. "טוב אני הולך. תודה אנאבל" אמר, נושק ללחיה ומחבק אותי. "זכית" לחש לאוזני. "אין לך מושג כמה" עניתי לו.

שנינו שוכבים מול הטלוויזה בסלון, האח הבוערת מולנו ופתיתי שלג מבחוץ. שכבנו מכורבלים אחד בשני, צוחקים מסרט של דיסני שאנה שלי לא מכירה. למרות שמחר חתונתם של מקס ודימיאן, אנו נשארים ערים עד השעות בקטנות של הלילה, נהנים משלווה שהגיעה לאחר זמן רב.