Can't Let Go

פרק 41

פקחתי את עיניי לאט, נותנת לשלוות הבוקר לתפוס מקום. התיישרתי, רואה לידי מיטה ריקה. השלכתי את השמיכה מגופי, עומדת על הריצפה הקרה. נכנסתי לחדר הארונות, מחליפה את בגדי השינה שלי לבגדים ביתיים. לא יכולתי לפספס את הצלקת המכוערת שיש בבטני. וגם לא את זו הנמצאת ברגלי. עשיתי את אירגוני הבוקר וירדתי למטה, מלווה בפיל. בגלל שהחליק מספר פעמים, וקשה לו לרדת במדרגות רק עם שלוש רגליים אז הרמתי אותו וירדנו ביחד.  "בוקר טוב אנאבל" אמרו לי דימיאן, מקס ולוקאס, היושבים ליד השולחן. "בוקר?" אמרתי בקול מבולבל, הנחתי את פיל על הרצפה והתיישבתי ליד מקס. "מה שלומך?" מקס שאל "בסדר. נוו, מתי החתונה?" לגמתי מכוס הקפה שאדריאן הגיש לי. "החתונה בסוף השבוע. והיום את ולוקאס הולכים לקנות לך משהו ללבוש" מקס אמר והסתכל על לוקאס שעל פניו היה מבט קר. "לא. אנחנו לא יוצאים היום מהבית. לא היום ןלא כל השבוע. דיברנו כל זה" קרירות נטפה מקולו והוא נתן למקס ודימיאן מבט רצחני "אבל" התחלתי להגיד ונקטעתי "שום אבל אנאבל. את לא יוצאת מהבית נקודה" התרוממם ממקומו, נכנס למשרדו וטרק את הדלת. "אני מצטערת" השפלתי את מבטי מבושה, מחזיקה את הדמעות העתידות לבוא.  "זה בסדר. כנראה שעובר עליו יום רע. אנחנו נחזור מאוחר יותר. ביי" אמר דימיאן במהירות ושניהם יצאו במהירות מהבית.
ישבתי לבדי על יד השולחן, שקט בבית ומלבד נשימותי ונשימותיו של פיל, אין רעש הנשמע ברחבי הבית.
דמעה עקשנית זלגה במורד לחי. לא הבנתי את ההתנהגות הפתאומית שלו. אתמול הכל היה כלכך נחמד. הוא היה כלכך נחמד. ועכשיו, הכל התהפך, כאילו מעולם לא קרה. שלחתי את אדריאן לביתו ופיניתי את השולחן. רחצתי כלים וניקיתי קצת.
התהלכתי באיטיות אל דלת משרדו של הגבר היהיר הזה ודפקתי שלוש דפיקות עדינות. "כנסי אנאבל" קולו קר, העביר בי צמרמורת. נכנסתי באיטיות אל החדר, לא מיישרת אילו מבט ונעמדת קרוב את הדלת. "מה קרה שם?" הרמתי בפעם הראשונה את מבטי אל עינו, פוגשת בעיניים כחולות סוערות. "את רוצה להגיד לי שאת לא יודעת מה קרה שם?" התרומם מן הכיסא והטיל את ידו על שולחן העץ שלו, גורם לי לקפוץ מעט במקומי.
הנדתי בראשי בפחד. "אל תשחקי אותה אנאבל" אמר את המשפט בזילזול. "את יודעת טוב מאוד" עקף את השולחן ונשען עליו מולי. ידו משולבות בכעס ועינו קודחות בעיניי. "אני באמת לא יודעת" לחשתי. "מה?! מה את לא יודעת?! את לא יודעת שאת צורחת מסיוטים בלילה?! את לא יודעת שאת בוכה בלילות מתוך שינה?! מה את לא יודעת?!" צעק עלי, גורם לצמרמורת של פחד לעבור בגופי. "מה?" אמרתי בשוק. "אני.. אין לי מושג על מה אתה מדבר" הרגשתי את המחנק מתחיל לעלות בגרוני. "אני לא יודעת, אני לא יודעת, אני לא יודעת" נתקפתי פאניקה. התהלכתי אחורה, נפגשת עם דלת המשרד, נשענת עליה ונאחזת בה כאילו היא תקוותי האחרונה. נשימתי החלה להאיץ, נקודות שחורות הופיעו. ךא יכולתי להחזיק את עצמי יותר ונפלתי במורד הקיר ויחד איץי דמעותיי. "אנאבל! שיט! פאק!" צעק ורץ אליי, מתיישב מולי ואוחז בפניי. "תנשמי איתי!" אמר בקול, עיניי התרחבו במקומן, נואשת לאוויר. "לעזאזל אנה תנשמי איתי" סובב את גופי כנגדו. לוקאס נשען על הקיר ואני נשענתי עם גבי אליו.
לוקאס הניח את ידו על חזי, קצת מתחת לגרוני, מלטף את המקום. "תעקבי אחריי אנאבל" לחש לאוזני. הוא שינה שיטה כאשר הבין שלצעוק עליי זה לא יעזור. נשימותי לאט לאט החלו להתייצב וידו של לוקאס עדיין הונחה קצת מתחת לגרוני.
השענתי את ראשי על חזהו של לוקאס, נרגעת קצת מההתקף. "הכל בסדר, הכל בסדר" לוקאס לחש לי, מלטף ומרגיע.
הוא הרים אותי מן הרצפה, מניח אותי בעדינות על הספה ומתכופף מולי. "מה קורה לך?" עינו מקפצות על פני בדאגה. "אני לא יודעת." לחשתי. "אני רוצה שנלך לפסיכולוג" לחץ את ידי בחום. "אני לא רוצה" הרמתי את כתפי "למה?" נשק לגב ידי "כי אני לא יודעת מה הוא הולך לשאול או לעשות" הסתכלתי בעינו הכחולות. "הוא הולך לעזור לך אנה. אני מבטיח לך שברגע שתספרי לו, הוא יעזור לך ויהיה לך הרבה יותר טוב. בסדר?" נשק לאפי נשיקה קטנה שגרמה לי לצחקק "בסדר" עניתי עם חיוך קטן המתנוסס על שפתיי.
"וואו, חשבתי שיהיה יותר קשה לשכנע אותך" התרומם ממצבו ואני קמתי מן הספה. "למה?" גיחחתי בציניות, תופסת בידו ועולה איתו למעלה. "לא יודע" אמר כמו ילד קטן ונעצר במקומו. לוקאס עמד כמה שתי מדרגות מתחתי, ככה היינו באותו הגובה. "נשיקה" כיווץ את שפתיו ועצם את עינו בחמידות. גבר טיפש שלי. נשקתי לשפתיו בעדינות והוא הרים אותי בידו בעדינות, כמו כלה ביום חתונתה, עולה איתי במהירות אל בזהירות אל הקומה השלישית.
לוקאס זרק אותי בקלילות על המיטה, גורם לצחוקי להתעצם עוד יותר וכך לצחוקו של לוקאס. "אני חושב שכדי שתתארגני. למרות שאין לי בעיה שתשארי בבגדים הללו" אמר נושך את שפתיו. גילגלתי את עיניי