Can't Let Go

פרק 53

)נ.מ. אנאבל)
חודשיים.
חודשיים שלמים עברו מאז הבשורה ההיא.
ומאז שהיא הלכה.
היא הלכה.
השאירה אותנו שבורים, מרוסקים ובעיקר כאובים.
אלי כבר אינה יותר ילדה שמחה כמו שהייתה, מסרת לקבל שסופיה איננה ולעולם לא תשוב.
מריה ואיילין מנסות להישאר חזקות בשבילנו.
הן מקריבות כלכך הרבה.
באותו ליל הבשורה בכיתי, צעקתי את נשמתי, לא האמנתי שככה היא הלכה לי.
האם פעם הרגשתם כאילו עולמכם חרד עליכם ואין דבר שאתם יכולים לעשות?
האם אי פעם ניסתם להעלות חיוך על ליבו השבור של אדם?
לוקאס שלי כבר אינו אותו לוקאס.
הוא הפך לקר יותר, נוקשה יותר. מעטות הפעמים שראיתי אותו בזמן האחרון. כל לילה הייתי נרדמת בצפייה שהחלק הריק של המיטה יתמלא בגבר המחזיק בליבי אך תקוותי לשווא.
מידי פעם אני מתעוררת לרעשים קטנים, כמעט בלתי נשמעים בחדר ולאחר כמה שניות נעלמים.
ריחו כבר נעלם מן החדר, איני זוכה לראות יותר את הקעקוע יהלום שכלכך מהפנט אותי.
לטיפולים שלי הוא כבר איננו מגיע, אני נעזרת בבראיין שפחות או יותר עבר לאחוזה בחודשיים האחרונים או במייקל וג'ק.
אני לא יכולה להגיד שאיני מאוכזבת מזה שלוקאס לא איתי אך אני מבינה אותו.
גם אני חוויתי אובדן של אדם שחיי היו לו, אדם שלעולם לא אשכח אותו.
זאק
זאק שלי כמה שאני מתגעגעת..
אך איני יכולה להשוואת את אהבתו של לוקאס לסופיה לאהבה שלי אל זאק.

"את מוכנה אנאבל?!" אמר לי בראיין בהתרגשות רבה.
היום זו הפעם הראשונה שבה אני מנסה ללכת. אומנם אני נעזרת בשני מעקים משני צדדי אך זה עדיין מרגש.
"אני חושבת שכן" לקחתי נשימה עמוקה, מנסה למטן את ההתרגשות.
"אוקי אנה. אנחנו נעזור לך עכשיו לעמוד, אל תפחדי, נחזיק אותך" אמרה לי האחות בת'
"לפעמים בפעם הראשונה לא מצליחים. אל תתאכזבי, לא קרה כלום. אנחנו ננסה שוב ושוב" המשיכה אותה האחות גקי.
הן הגיעו משני צידי כיסא הגלגלים שלי וקראו לבראיין שיתמוך בגבי. "שלוש ארבע ו.." הרימו אותי ומהר נאחזתי במוטות. ידי רעדו וכמעט לא הצלחתי להחזיק את עצמי אך התאשתתי במהרה.
צעד ראשון, החלקתי.
צעד שני, כבר צלח יותר.
צעד שלישי, זיעה כבר החלה לבצבץ במצחי מרוב המאמץ.
צעד רביעי.
ובצעד החמישי נפלתי על בטני.
במהרה בראיין הרים אותי והניח אותי על הכיסא.
דמעות החלו להיצבר בצידי עיניי.
"הי אנה, הכל בסדר, את תצליחי יותר בפעם הבאה" התכופף אליי וליטף את פניי במגע מנחם.
"אני הלכתי בראיין" הרמתי אליו את מבטי המושפל, לא מסוגלת להסתיר את ההתרגשות. " אני הלכתי!" קראתי באושר וחיוך גדול עלה על פני שנינו.
בהפתעה, בראיין הרים אותי באוויר וסובב אותי בזמן ששנינו צורחים  משמחה.
מזווית עיניי, יכולתי לראות גם את גקי ובת מתרגשות, בכל זאת התחברתי אליהן בחודשיים הללו.
" הכל בסדר" גק ומייקל נכנסו בגלל צרחות השמחה, בזמן שבראיין הניח אותי על הכיסא
"אני הלכתי!" צרחתי אליהם ושניהם רצו לחבק אותי חזק "אממ אני די לא נושמת פה" אמרתי בקול חנוק ושניהם הרפו במהרה.