Can't Let Go

פרק 33

שבועיים עברו מאז שעברתי להתגורר אצל מקס ודימיאן.
דבר אחד חיובי יצא מזה, שאני מבלה יותר עם בל.
במשך כל השבועיים הללו לא שמעתי מלוקאס חוץ מיום אחד שהוא בא להניח פה את המזוודות שלי וגם זה הסתתרתי בחדר ולא יצאתי ממנו.
מצבי התדרדר מאז אותו יום. הפסקתי לאכול כמעט לחלוטין ומקס ודימיאן כבר כמעט מתייאשים ממני אבל עדיין ממשיכים בניסיון שלהם לגרום לי לאכול אך לשווא.
אני שוכבת במיטה שלי שהפכה לחברה הכי טובה שלי בשבועיים האחרונים בגלל שאין לגוף שלי כוח לקום מהמיטה.
פתיחת דלת חדרי קטעה את הבהייה שלי בטלוויזיה המכובה. "הי" מקס נכנס לחדר שקולו רך ועדין."הי" עניתי לו, מנסה להישמע חזקה "הבאתי לך משהו לאכול" אמר ונכנס לחדר עם צלחת מרק. אם יש דבר שאני מודה לו עליו זה שמקס עדיין לא הפסיק לנסות.
"זה בסדר. אני לא רעבה" ביטלתי את דבריו עם ידי. "בבקשה אנאבל. אם לא בשבילך אז בישבילי. מאז המקרה את לא אוכלת" קולו הה נואש וגם לליבי להישרט מעט.
בלית ברירה לקחתי את קערת המרק מידיו של מקס וניצוץ קטן של אושר עלה בעיניו.
התחלתי לשתות את המרק תחת עיניו הבוחנות של מקס. אחרי שסיימתי כמעט חצי מרק תחושבת שובע עלתה בבטני לא יכלתי להכניס אפילו קיסם לפה.
הנחתי את צלחת המרק על השידה הקטנה ליד המיטה. "זהו?" מקס שאל וקולו ועיניו היו מלאים בדאגה "כן. אני שבעתי" תפחתי על בטני. "את רוצה לרדת למטה?" שאל בעדינות רגע לפני שיצא מין החדר. "לא. אני בסדר" ביטלתי את דבריו וסובבתי אליו את גבי. שמעתי את נאנח מאחוריי ויוצא מהחדר בטריקה רכה.
דמעות עלו בעיניי שנזכרתי בלוקאס. הוא כלכך רע אליי אבל גם כלכך טוב.
הוא משפיע עליי בצורה מדהימה והוא שולט על כל כולי.
כשאמר לי שהוא אוהב אותי ליבי עצר אך כשהבהיר לי שאינני יכולה לשמור אותו לעצמי החלטתי שלא אנסה להיות שלו.
אני כבר לא זוכרת מתי ניהלנו שיחה רגילה. בלי צעקות, בכי, מריבות וכעסים.
דלת הבית נטרקה בחוזקה, מסמלת לי שמקס ודימיאן יצאו. זה ניהיה סימן לא מוסכם שהם יוצאים מהבית.
העפתי את השמיכה מגופי וקמתי בזהירות מהמיטה. בגלל שלא קמתי מהמיטה כמעט יומיים, מלבד לשירותים סחרחורת קלה השתלטה על ראשי. לאחר כמה שניות היא נעלמה ויכלתי להתחיל ללכת לכיוון הדלת.
פתחתי אותה בעדינות, מסתכלת לצידי המיסדרון בכדי לראות שאכן מקס ודימיאן הלכו. אחרי כמה שניות ארוכות של שקט אני מבינה כי הם באמת הלכו וירדתי למטה.
החלטץי שהיום אני נכנסת לבריכה. לעלות למעלה להחליף בגדים, לא היה בי כוח אז אכנס ככה לבריכה.
נכנסתי לסלון פותחת את הווטרינה הגדולה בסלון ויוצאת החוצה.
אוטומטית הרגשתי שלווה נפשתי כאשר רגליי דרכו על הדשא הרך ואור השמש הקרין על גופי.
התהלכתי באיטיות לבריכה, מתענגת על מגע האור והדשא על גופי.
התיישבתי בקצה הבריכה, מניחה רק לרגליי להיות במים הנעימים ביום שמשי שכזה.
אחרי כמה שניות שגופי התרגל למים לקחתי תנופה קטנה והכנסתי את כל גופי אל המים.
צמרמורת עברה בגופי בגלל מגע המים בעורי.
התחלתי לשחות באיטיות בבריכה נהנת לי מהשקט הנפשי הראשון שהיה לי בשבועיים האלה.
"נהנת?" קול עמוק, גברי ומחוספס נשמע מאחורי. קול שגרם לגופי לקפוא ולעצור במקומו.
לוקאס

הוא חזר אחרי כלכך הרבה זמן שלא ראיתי אותו. פחדתי להסתובב לכיוונו אך אחרי מספר שניות אזרתי אומץ והסתובבתי.
נשמתי נעתקה לנוכח זה שהגבר שאני אוהבת עומד מולי. כלכך קרוב אליי אך כלכך רחוק ממני.
הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת שדחוסה בתוך מכנס גינס שחור. על רגליו היו נעליים שחורות מבריקות ושיערו היה משוך לאחור.
"צאי כדי שנוכל לדבר כמו אנשים נרמאלים" הפעם נשמעתי לקולו ויצאתי מהברחכה. חולצתי נדבקה לגופי, גורמת ללוקאס להוציא יפיו אנחת כעס. "מה זה צריך להיות לעזאזל אנאבל?!" שאל בשקט אך בכעס. "מה?" מילמלתי מתבוננת בדשא.
"למה הרזת כלכך?! אלוהים את שלד מהלך! " משך בשיערותיו שהביט על גופי. לפתע סובב את גופו אליי "אני אפילו לא יכול להסתכל עלייך" המשפט הזה חרט בליבי עוד שריטות.
דווקא מתי שהייתי צריכה את חיבוקו החם הוא עשה בדיוק ההפך.
עטפתי את ידי סביב גופי, מתנחת בחיבוקי שלי. דמעות זלגות מעיניי. לוקאס הסתובב במהירות כשאר שמע יבבה יוצאת מפי ופרצופו נפל.
בוא התקרב אלי במהירות בכדי למשוך אותי לחיבוק אך אני התנגדתי. התחלתי להרביץ לחזהו "למה? למה את כל פעם שובר אותי?! כל פעם אומר לי מילים כאלו ואז מצפה שאסלח לך?! למה לעזאזל אתה מתנהג אליי ככה?! למה אתה מתעלל בי?!"צעקתי עליו בקול חנוק מדמעות והטחתי את אגרופיי החלשים בחזהו.
"סיימת?" שאל ועוד לפני שהספקתי לענות הוא משך אותי לחיבוק חם. הדבר שהכי הייתי צריכה כרגע.
נפלתי באפיסת כוחות לרצפה ולוקאס יחד איתי.
ישבנו על הדשא ביחד. אני בוכה בזרועותיו והוא ממלמל מילות הרגעה אליי.
השפלתי את ראשי. נותנת לשיערי ליצור מסך בנינו. לוקאס הרים את ראשי בעזרת אצבעו ורכן לכיווני. דווקא מתי שחשבתי שבא לנשק אותי,הוא הרים אותי ולקח אותי לזרועותיו.
לוקאס התרומם מהדשא ונכנס פנימה, מרטיב את רצפה הבית במים הספוגים בבגדינו.
לוקאס התיישב על הספא בעטד אני בזרועותיו. "הי" ליטף את לחי בעזרת אגודלו.
"הי תקשיבי לי" אמר לי בקול רך בעוד שהוא לא מפסיק ללטף את פני.
"אני מצטער על הכל. באמת. יש לי פתיל קצר ואני מתעצבן נורא בקלות. זה פשוט שקשה לי לא לקבל את מה שאני רוצה. כל חיי התרגלתי לכל מה שאני רוצה. כאן ועכשיו, בלי דחיות." הרמתי את ראשי אליו,פוגשת בעיניים כחולות שניצוץ של עצב ואכזבה נמצא בהן.
" זה בסדר. גם אני הייתי לא בסדר ו-" אך לוקאס קטע אותי. "שלא תעזי להאשים את עצמך בזה." הרים עלי קצת את קולו בציווי וברגע שראה את הרתיעה בגופי נרגע. "סליחה" חייך חיוך קטן בצד פיו
"טוב.. אחרי שסידרנו את העיניינים בנינו, את מוכנה להסביר לי למה את כלכך רזה?!" כעס עלה בקולו וכך גם בעיניו. " אאהה.. אממ זה פשוט שאהה כל הזמן הזה הייתי במיטה ופשוט שכחתי מזה" השפלתי מבט, לא מסוגלת לראות את עיניו. "מעכשיו את תתחילי לאכול בצורה מסודרת גם אם חיי תלוים בכך. אני מובן?" שאל אותי ושמעתי בקולו קצת איום. "כן. אתה מובן" הינהנתי לו. "לכי לארגן את הדברים שלך. את חוזרת הביתה." הרים אותי ממנו אך נפלתי עליו חזרה בעקבות סחרחורת שתקפה את ראשי. "הי הי את בסדר?" הסתכל בדאגה לפניי "כן אני בסדר. פשוט סחרחורת." באתי להתרומם שוב אך ידו הגדולה של לוקאס דחפה אותי חזרה לישיבה. "עדיף שאני אלך" אמר ועלה למעלה במהירות. נשארתי ישובה במקומי עד שלוקאס ירד למטה וכל תיקי בידיו אבל לא נראה לי כאילו המשקל הזה משנה לו משהו.
הוא התקדם אליי מרים אותי בידיו בנוסף לתיקים.
לפעמים אני תוהה כמה כוח יש לבן אדם הזה, וכל פעם הוא מפליא אותי מחדש.
לוקאס שלח הודעה למקס שהוא לקח אותי מביתו ויצאנו לרכב.
לוקאס הושיב אותי בעדינות ובזהירות במושב שעל יד הנהג ואז שם את התיקים בתא המטען ונכנס למושב הנהג.
"בואי" ליטף את לחי. "בואי ניקח אותך הביתה" נישק את מצחי והחל לנסוע הביתה...