Can't Let Go

פרק 43

ציפצוף.
להבות אש.
שקט.
פקחתי את עיניי לאט, רואה הכל מטושטש. העולם מסתובב סביבי כמו קרוסלה בלונה פארק.
הסתכלתי ימינה, מבחין בגופו מיוסר ההכרה של הנער. זחלתי לכיוונו לאט. "הי" נענתי את גופו. "הי. תתעורר" בדקתי לו דופק ונרגעתי שהבחנתי שהוא חי.
עינו של הנער נפתחו לאט, לא מסוגל להכיל את אור היום. נעמדתי לאט, נאחז בחומת ביתי וכך גם הוא.
שנינו הפננו את מבטנו לכיוון הבית העולה באש. ללא ספק היו שם כמה פצצות.
"מה עושים עכשיו" שאל הנער. עוד לפני שהצלחתי להוציא מילה מפי, מוכוניתו של בראיין נעצרה מולנו ובראיין יצא ממנה נסער. "מה לעזאזל?" הלם עלה בעינו. "קלארק הבן זונה הזה" חשקתי את שיניי. "ומי זה?" סימן עם ראשו אל הנער. "שעיר לעזאזל של החרא" אמרתי בכעס אך נרגעתי כאשר הרגשתי את כאב הראש מתחיל. "הולכים" בראיין הודיע. "לאן?" שאל הנער, עדיין נאחז בחומת הבית. " אתה לבית חולים ואנחנו.. אנחנו לא עיניינך" אמר, מפנה לנו את גבו ומתקדם אל הרכב.
אני והנער עזבנו את הקיר, נעזרים אחד בשני על מנת להגיע אל הרכב. "מה עושים?" בראיין שאל שהחל בנסיעה. "בנתיים שומרים על פרופיל נמוך. לא מגיבים. הקלארק הזה עושה יותר מידי טעויות ובקרוב מאוד בוא יצא מהמחילה שלו." אמרי בטון רגוע שהפתיע את היושבים ברכב, כולל אני. " מה זאת אומרת לא מגיבים?! הכלב הזה עוד שניה הרגע אותך ואת כל מי שהיה בבית!" הטיח את ידו על ההגה בחוזקה בזמן שנסע.
במהלך הנסיעה לבית החולים, שלחתי שומרים להביא את הקטנות אל בית המחסה וכך גם את אדריאן, מקס ודימאין, לא מוכן לקחת סיכונים.
הגענו אל בית החולים בזמן שבראיין עוזר לי ולנער לצאת. ברגע שנכנסו שלושתינו אל חדר המיון, האחיות והרופאים התנפלו עלינו. את הנער לקחו לחדר. "אדוני אתה חייב להיבדק" אמר הרופא ופחד קטן עלה בעינו.
"אני בסדר" סיננתי אליו בחוסר סבלנות. רק רוצה לעפוף מהמקום הזה. "אבל אתה פצוע קשה" בהה בפצע הפתוח שבלחי "אני אמרתי  שאני בסדר" אמרתי בקול רם, גורם לו לסגת מהמקום.
אני ובראיין הלכנו אל מזכירה. "מה השם של הנער שהבאנו" קולי היה מלא בארס
"גייק בראון" הנהנתי בראשי ויצאנו מן המיון. שמו היה מוכר לי מאוד, כאילו שמעתי אותו בעבר.
" אחי, אתה באמת צריך לטפל בזה" הושיט אליי נייר. "אל תשגע אותי עכשיו. אין לי זין לכל הדבר הזה" נאנחתי. "ואני יכול להבין למה לא מגיבים?!" התעצבן במהרה. "ראינו מה היה בתגובה הקודמת שלנו. שום דבר טוב לא יצא מזה" עצביי עלו גם כן. "אז אנחנו נמשיך לספוג את זה כמו כלבים?!" אמר בטון לא מאמין. "לא אמרתי דבר כזה" חייכתי חיוך שטני, התוכנית מתחילה להתגבש במוחי.

הגענו אל בית המסתור שלנו ביער. החננו את הרכב בחניית הבית ונכנסו, עוברים עשרות שומרים שדאגתי להציב שם.
נכנסתי אל הבית בזמן שבראיין מיהר למשרד. מקס ודימיאן יושבים על הספה מודאגין, מחובקים אחד בזרועות השני. "שלום" אמרתי בטון קר וחסר רגשות "מה לעזאזל קורה פה?! למה צריכים לקחת אותנו באמצע המדידות?!" מקס צעק עליי בעוד דימיאן מנסה להרגיע אותו "בייב הכל בסדר. הוא בסך הכל דאג לנו" הושיב אותו בחזרה על הספה. "אתם יכולים ללכת." זרקתי את אקדחי על השולחן. "הי" אמרתי לקטנות שישבו על יד השולחן ואכלו את ארוחת הצהריים שלהן. "לוקאס" צעקו בקולן המתוק ושתיהןעטפו את רגליי בחיבוקים. "מה שלומכן?" התכופפתי לגובהן. תמיד שדיברתי עם סופיה לא יכולתי להיות קר אליה. יודע שאולי בקרוב היא תיקלח ממני. "אני בסדר"  ענתה סופיה לשאלתי "גם אני" אמרה אלי. "יורד לך דם בפנים לו" אמרה סופיה בדאגה וליבי נמס. " אני בסדר. זו רק שריטה קטנה" חייכתי חיוך קטן. "מה עם אנאבל שאלתי את שתיהן " בל לא מרגישה טוב. היא נשכבה על הספה ופתאום נרדמה. ואז השומרים לקחו אותה למעלה ומריה ואיילין נורא דאגו." סיפרה לי את הסיפור מרגע הגעתם הביתה, מבלי ששאלתי. התרוממתי, קץ במהירות אל הקומה השנייה בדירה. פתחתי את דלת חדרי. ברגע שהדלת נפתחה, שני ראשים הופנו אליי. איילין ומריה ובניהן שכבה לה אנה שלי החלשה. מגבת רטובה על מצחה וזיעה קלה עיטרה את גופה הקטן. איילין ומריה הסתכלו על פניי בזעזוע "אוי אלוהים" מריה אמרה רצה אל השירותים וחוזרת עם ערכת עזרה ראשונה. "שב" ציוותה עליי ואני הקשבתי לדבריה, יודע שאני לא יכול להתווכח איתה. "מה איתה?" הפנתי את מבטי אליה בדאגה. "אומנם זה רק צינון אך המערכת החיסונית שלה על הפנים" אמרה לי איילין ביאוש מלווה בדאגה בזמן שמריה עסוקה בחיטוי פניי וזרועי. "היא לא קיבלה את כל הזריקות הנחוצות לילדה ולנערה. ובגלל כל הפציעות הקודמות שלה בזמן האחרון, בנוסף לצינון, היא פשוט קרסה" הורידה את המגבת ממצחה, מרטיבה, סוחטת ומניחה שנית."רגע אז זה אומר שגם בל לא מחוסנת?" שאלתי טיפה לחוץ. "לא" נאנחה. "שאנאבל נולדה, לא נתנו לתינוקות זריקות חינם בבית החולים ברגע הלידה. לכן היא לא קיבלה אותן ובל כן קיבלה" התיישב ליד אנה שלי, מחזיקה את ידה" זהו" אמרה לי מריה לאחר שהניחה את התחבושת האחרונה על ידי. לא הרגשתי כלל שבריר של כאב.
הלכתי אל צידה השני של המיטה, מתיישב על כיסא מולה. אחזתי בידה הקרה, משפשף אותה בין ידי החמות, מתעלם מכאב שנוצר בזרועי בגלל הפעולה הקטנה הזו.
הייתה הזו אינה רק מזיקה לעצמה, אלא גם לי.  דאגתי אליה כלכך גדולה.
בראיין נכנס אל החדר בסערה. "מצאנו אותו" אמר זורק אליי מעטפה חומה. מריה ואיילין הסתכלו אחת על השנייה, מבינות שזה הזמן לצאת מן החדר."אל תשכח להרטיב את המגבת" אמרה איילין רגע לפני שסגרה את דלת החדר.
פתחתי את המעטפה הגדולה, רואה בפנים את תמונות השומרים של קלארק מתקינים את הפצצות. "בן זונה קטן! שולח אנשים לעשות את העבודה השחורה" זרקתי את התמונות בעצבים בחדר, גורם להן להתפזר. "ואתה עדיין חושב שלא צריך להגיב?" אמר בראיין בעצבים. "אנחנו לא מגיבים! תבין את זה! אני לא מאבד עוד חיים סתם בשביל נקמה טיפשית! אני לא אתן לו את התענוג הזה לראות אנשים שלנו מתים!" אמרתי בעצבים, מרגיש את ורידי מתנפחים מרוב העצבים הזורמים בגופי.
"שתשנה את דעתך או שתחזור להיות שפוי תקרא לי" יצא מן החדר וטורק את הדלת. "אווץץ" שמעתי לחישה מכיוון המיטה. סובבתי את ראשי במהירות אל אנאבל, רואה אותה מחזיקה בראשה  "היי בייב" רץ אליה, מוריד את ידה מראשה. הורדתי את המגבת ממצחה, מרגיש את חומה על גב ידי. יש לה חום גבוה. "מה קרה לך לוקאס?" מושיטה יד רועדת אל לחי, נשען למגעה "הכל בסדר. אל תדאגי" הנחתי נשיקה קטנה על מצחה. "אני רוצה לצאת לחצר" אמרה וחיוך קטן עלה על פניה וכך גם על פני. ידעתי עד כמה חיבורה לטבע הוא חזק.  הסטתי את השמיכה מגופה, מניח יד אחת על שכמותיה ויד אחת מתחת לברכייה, מרים אותה כאילו הייתה בובת זכוכית. מתעלם מהכאבים הרבים התוקפים את גופי, פתחתי עם רגליי את הדלת שמובילה אל המרפסת הקטנה שיש בחדר. ברגע שהשמש פגעה בעורה הרך של אנה שלי אנחת רווחה והקלה וצאה מפיה. השכבתי אותה על הספה ואני ישבתי גם כן על הספה בעוד שראשה מונח עליי.
אנאבל לקחה את ידי השמאלית, היד הבריאה וחיבקה אותה בחוזקה. "אני יודעת על הפצצה לוקאס. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היית נהרג." נשקה לכף ידי וחזרה לחבקה.
אהבתי אליה פרצה כל גבול אפשרי. היא האישה היפה ביותר בעולם ויום אחד אגרום לה להאמין גם ביופיה הפנימי וגם בחיצוני..

היי
מצטערת שהפרק כזה קצר. לילה טוב אוהבת♡