Can't Let Go

פרק 31

פינוק לשבת!!😘😙😗
שבת שלום!

התמקמתי בחדר האורחים בביתם של מקס
ודימיאן.
החדר היה קטן וחמים, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. הייתי צריכה הרגשה של בית.
הייתי צריכה הרגשה של אמא ואבא, של משפחה.
דלת החדר נפתחה בחוזקה וצעדים קטנים ומהירים עשו את דרכם אלי "בל!" אלי צעקה וקפצה הישר לזרועותיי. חיבקתי אותה חזק חזק, קוברת את ראשי בצווארה הקטן.
"מה קרה בל?" שאלה בקולה העדין והסתכלה על פני הבוכיות "אל תבכי" ניגבה את דמעותיי ונישקה את עיניי, דבר שגרם לי לצחקק קצת "אני בסדר. איך היה היום שלך? הרבה זמן לא ראיתי אותך" נשכבנו שתינו במיטה מדברות וצוחקות בלי סוף. הרבה זמן לא הייתי איתה וזו הזדמנות בשבילי.
ישבנו וראינו את סרטי הנסיכות שהיא כלכך אוהבת, בסרט השלישי היא נרדמה.
כיביתי את הטלוויזיה, כיסיתי אותה ויצאתי מהחדר בשקט.
כבר ידעתי לאן אני הולכת.
יצאתי החוצה, לחצר. התיישבתי מאחורי העץ הגדול בסופה, על אחד הכיסאות שהיו שם.
הרמתי את ראשי מעלה אל השמיים, מתבוננת בכוכבים שתמיד מצנצים וזוהרים בחשיכה. תמיד נותנים תקווה שיש אור קטן בחושך.
מחשבותיי נדדו אל לוקאס בניגוד לרצוני. הוא משחק בי. אומר שהוא אוהב אותי אך לא יכול להתחייב לי שלא יגע בנשים אחרות. והכל זאת אני, פטתית שכמוני, אוהבת אותו.
למרות שהוא הפחיד אותי היום עד מוות עדיין אני יודעת שהוא לא התכוון לזאת.
אחחח..

נקודת מבט לוקאס
עמדתי במרפסת חדרי ללא חולצה, מצטמרר מהקור של הלילה. הסתכלתי לאופק, לירח המשקיף על הים והכוכבים מקשטים אותו סביב. אני יודע שגם אנה שלי יושבת ומסתכלת על הכוכבים, היא עושה זאת כל פעם שיש על ליבה משהו.
אני כלכך מפגר. אבל הכעס השתלט עליי. אני לא מבין היא רוצה למות?!
זה לא הדרך לטפל בזה ואתה יודע את זה
הקול בראשי הטיף לי.
אני כלכך מצטער אנה שלי. הלוואי והיית יודעת עד כמה את חשובה לי, לעולם לא אסלח לעצמי על המעשה הכלכך מטופש הזה.
תפסתי את ראשי בין שתי כפות ידי וצעקתי.
צעקתי לאוויר, צעקתי לאנאבל צעקתי לשקט.
כמה ציפורים עפו מהעץ לידי, נבהלות מעוצמת הצעקה שלי.
הרוגע החל להשלט עליי אך ברגע שהסתובבתי עם פניי לחדרי פגשתי בחולצתה של אנה שלי מוטלת על הרצפה. הרמתי את החולצה מהרצפה, מתענג על הריח הפורץ ממנה.
עצביי חזרו לגופי כאילו מעולם לא נעלמו ממני.
באותו רגע הטלפון שלי צילצל
"דבר" אמרתי לבראיין הנמצא מהצד השני של הקו. "תפסנו שליח של קלארק"
קלארק
יום אחד אני אתפוס אותו.
"תחזיק אותו אני מגיע" ניתקתי את השיחה ולבשתי על גופי חולצה שחורה פשוטה, מכנס גינס ונעלתי לרגליי נעלי וואנס.
דחפתי את שני אקדחיי לחגורתי ויצאתי מהבית, מרגיש כאילו ורידי עוד רגע מתפרצים.
נכנסתי ליגואר הלבנה שלי ונסעתי במהירות לכתובת שבראיין סימס לי.

אחרי עשר דקות נסיעה הגעתי למחסן נטוש בקצה העיר. עצרתי את רכבתי בכניסת המיסן, מצליח למשוך תשומת לב של שניים משומרי אך ברגע שראו שזה אני נרגעו. "בוס" שניהם אמרו לי והנהנו לשלום. התעלמתי מהם ונכנסתי למחסן. "מאיפה המידע שלך?!?" בראיין צעק ומייקל הטיח אגרוף בבטנו של האדם הקשור לכיסא. "מה יש לנו כאן?" אמרתי בקול, גורם לכל האנשים במחסן להסיט את מבטם אליי. "גרין" האדם הקשור לכיסא אמר בפחד. "מה שמו של הזבל הזה?" הסתובבתי סביבו כמו אריה סביב הטרף שלו.
שנאה נטפה מקולי ואפילו מייקל לקח צעד אחורה, לא מתערב ונותן לי את המרחב.
"אני שאלתי שאלה לא?!" צרחתי עליו תופס בשיערות ראשו
"תומאס" צעק מכאבים. השלכתי את ראשו מידי כאילו זה היה ליכלוך שצריך לנקות.
"מה אתה עושה בשטח שלי?" עוד לפני שהספיק לענות אגרופי פגש בבטנו.
"קלארק שלח אותי עם מסר" השתעל בחוזקה וירק דם. הרגשתי איך עיני מתכהות לנוכח המילים הללו.
"מה הוא רוצה?" תפסתי בצווארו בחוזקה, גורם לו להתפתל מחוסר אוויר "אחי אתה צריך אותו בחיים" בראיין אמר ממד השני של המחסן. אם כמה שאני רוצה להרוג את הבן זונה הזה בראיין צודק. שיחררתי את צווארו גורם לו להתנשף בהקלה.
"מה הוא לעזאזל רוצה?!" צרחתי וורידי צווארי עוד רגע התפרצו. " הוא אמר לי להגיד לך את זה :Ella es mía" עיניי יצאו ממקומן שהוא אמר את המילים הללו דמי קפא לכמה שניות והרמתי את ראשי לבראיין שגם הסתכלי בשוק. "תהרגו אותו" אמרתי למייקל ואני ובראיין יצאו בריצה לכיוון המכוניות שלו ונוסעים במהרה לבית של מקס.
"תענה תענה" סיננתי בעצבים מחכה שמקס יענה לטלפון "כן?" קולו של מקס נשמע מעבר לקו "איפה היא?" אמרתי בלחץ " שנייה אני אחפש אותה"
אחרי חצי דקה של שקט קולו של מקס נשמע שנית " לוקאס אני לא מוצא אותה" נשמע לחוץ ובכך גרם לרגלי להתקרב יותר עם דוושת הגז לרצפת הרכב. במספר שניות הרכב האיץ ואני ובראיין מאחורי, נסענו במהירות, מתעלמים מכל הרמזורים, האנשים הצופרים ונוסעים יותר מהר לביתו של מקס.
לחץ התווסף לעצבים שבגופי.
שתי המכוניות עצרו בחריקה את הגלגלים. אני ובראיין פרצנו ממכוניותינו, רצים בכל המהירות אל תוך הבית.
אם הייתי צופה מהצד הייתי בטוח שזהו סרט מתח ותו לו. שני אנשים עומדים בכניסה לבית, מתנשפים וטיפה מזיעים. "איפה היא לעזאזל" התחלנו להיכנס לכל החדרים, טורקים דלתות ולא מייחסים חשיבות גדולה לרגש שאנו עושים.
פתחתי את אחת הדלתות בסוף המסדרון, רואה כי ישנה על המיטה גבעונת קטנה. התקדמתי לכיוון המיטה מתפלל לאלוהים שזוהי אנאבל אך תקוותי מתנפצות ברגע שאני רואה שזוהי אלי.
זכרתי שהיא אמרה לי שהיא כבר תקופה ארוכה לא בילתה איתי וחיוך צדדי על פניי.
יצאתי החוצה מהחדר בשקט, פוגש בבראיין המתהלך עצבני במסדרון. "אחי, קח את אלי אלייך. תשמור עלייה כמו החיים שלך" איימתי עליו והוא החזיר לי הינהון, רגיל כבר למצבי הרוח העצבניים שלי.
המשכתי לחפש בבית ולא מצאתי אותה.
ירדתי חזרה למטה רואה את דימיאן ומקס יושבים בלחץ ליד השולחן. "אתה בטוח שחיפשת בכל הבית" צעקתי עליו, כבר לא יכולתי לרסן את עצמי "כן אני בטוח לעזאזל" מקס צעק ודימיאן חיבק אותו מאחור "די בייב זה לא הזמן להתעצבן. נסה להיזכר, איפה לא חיפשת" אמר בקול רגוע, מנסה להרגיע קצת את המתח השורר בחדר.
"חיפשתי בכל מקום אני-" אמר אך קטע את עצמו "אוי אלוהים. איך שכחתי" דפק את ידו במצחו. מקס החל לרוץ לחצר הגדולה של ביתו ואני ודימיאן בעיקבותיו.
שלפתי את שני אקדחיי, לכל מצב.
מקס התחיל להאט את קצה ריצתו וכך גם אנחנו. "היא חייבת להיות פה" מקס מילמל. הלכו באיטיות סביב עץ גדול.
אנאבל.
היא ישבה שם, בשקט. יכולתי להבחין בדמעות זולגות על לחייה והנסיכה השבורה תפסה מקום.
אני גרמתי לה לחזור שוב.
ברגע שהבחינו באנאבל, מקס ודימיאן רצו אליה, מחבקים אותה ומניפים אותה באוויר מרוב שמחה והקלה. חיוכה ירד ברגע שראתה אותי. "אני חושב שנשאיר אותכם לבד" דימיאן הסתכל על מקס והוא הנהנן לו חזרה.
עמדתי במקומי, שני אקדחיי עדיין בידי.
התקדמתי צעד אחד לעבר אנאבל ובתגובה היא לקחה שנייה אחורנית.
מבטה פזל לכיוון אקדחיי וחשש קל עלה על פניה.
ליבי נצבט מזה שהיא חושבת שאי פעם אפגע בה. מה שקרה היום בבוקר קרה מתוך עצבים ודאגה. כשאני עצבני גם לא טנק יוכל לעצור אותי...
אוי אנה שלי אני כלכך מצטער.
לקחץי צעד אחת לכיוונה והיא כתגובה לקחה צעד אחד אחורה והשפילה את מבטה.
ניצלתי זאת וניגשתי אליה במהירות מרים את ראשה "לעולם אל תשפילי את ראשך, אף פעם. שלא יפול לך הכתר"
שקעתי אל תוך עיניה החומות דבש שדרכן אפשר לראות את הרגשותייה.
"לוקאס די " לחשה וקולה היה מעט שבור
"אנאבל בב-" בחיים שלי לא התחננתי לבחורה או לאף אחד אחר, היא משנה אותי.
אנאבל קטעה אותה בקולה. " אני רק רוצה טיפה שקט" אמרה לי מתיישבת חזרה על הכיבא הנוח שהיה שם.
התיישבתי על כיסא צמוד לשלה ולא עצרתי את חיוכי הקטן שעלה בצד פניי.
היא נראתה שלווה, פניה מביטות אל האופק ושיערה מתנפנף ברוח הלילה.
היא הייתה ממש כמו מלאך, מלאך שאני שובר מפעם לפעם, אבל אני אנוכי מידי בשביל פשוט ללכת מבלי להישאר לידה.
"מה?" אמרה לי ברגע שקלטה שבהיתי בה לזמן ארוך מידי "סתם. גם אני חושב טיפה" אמרתי מפנה את מבטי חזרה אל האופק.
ישבנו שם אני והיא.
שותקים, נותנים רק לרוח ולכוכבים לדבר..
היא לא כמו כל הבחורות שהייתי איתן, היא שונה.
אני יודע שהיא מכחישה את הרגשתה כלפיי אך זה לא יעזור לה.
היא תיהיה שלי.

_______________________________________
למשך שני פרקים(כולל זה) תיהיה נקודת מבט של לוקאס. ותבינו קצת דברים אחרים.
אוהבת♡
שבת שלום!!♡♡