Can't Let Go

פרק 64

עוד פרק ונגמרת העונה!!
נ.מ אנאבל(התגעגתם?)
שעות, דקות, שניות. איני יודעת כמה זמן אני נמצאת על הרכב הנוסע הזה.
איני יודעת מי לקח אותי מכיוון שעיני מכוסות.
כל מה שאני יודעת, שאני יושבת במושב האחורי של רכב.
ידי קשורות בחזית גופי, מגינות על בטני שכבר החל לגדול.
לאחר זמן רב של נסיעה האוטו נעצר, נהג הרכב דומם את המנוע ויצא מן הרכב.
שקט.
דקות ארוכות של שקט, של אי וודאות, של חוסר אונים.
דקות שבהן אני חושבת ומתפללת לעצמי שלוקאס ימצא אותי במהרה ויגאל אותי מהמצב בו אני נמצאת.
רעש של פתיחת דלת נשמע ויד גסה ומחוספסת אוחזת בזרועי בעדינות יתרה.
אני מופתעת, אך מחליטה לא להגיד דבר.
אני יורדת בזהירות מהרכב, מובלת על שביל אבנים.
האוויר כבר לא היה קריר, והשמש נתנה קצת חיים לגופי.
רעש של מפתח, חריקת דלת ואנחנו כנראה נכנסנו.
פיסת הבד שהונחה על עיניי הורדה. צימצמתי את עיני, נותנת להן להתרגל לאור הפוצע מהחלון.
ידי נשארו כבולות וידו של האדם הונחה על כתפיי. "אל תסתובבי" קול צרוד, ארסי ומלא שנאה נשמע ומשום מה קולו היה מוכר לי אך הנחתי לזה. "לכי שבי" ידו הצביעה על כיסא המונח בקצה החדר ופונה אל הקיר.
התקדמתי באיטיות אל הכיסא, מתיישבת ולא מסתובבת, מפחדת לגלות מה יקרה אם לא אשמע להוראותיו.
"נחמד. לוקאס חינך אותך טוב" גיחך לעצמו.
עצביי החלו לעלות. "תמיד ידעתי שהוא כלב טוב" צחק ופה כבר לא יכלתי לשתוק. " אל תדבר עליו ככה" התכוונתי שקולי יצא חזק ויצב אל ההפך, קולי יצא שבור ומהוסס מהפחד.
"לוקאס הוא גבר כמו שאתה לעולם לא תיהיה" את המשפט הזה הצלחתי להגיד בביטחון, עומדת מאחורי דבריי.
שקט נשמע לכמה שניות, צחוקו של האדם נדם ולאחר שנייה יד אחזה בצד פניי בחוזקה, גורמת לי להוציא אנקת כאב מפי. " זה שהייתי עדין איתך עד עכשיו לא אומר שאמשיך. אני עדין איתך כי עדיין אני רוכש טיפת כבוד ללוקאס אך אל תתגרי בגורלך" קולו היה מלא ארס שהעביר צמרמורת של גועל בגופי. ניערתי בראשי את מגע ידו ממני, מנסה לנקות כל זכר אליו.
"אל תיגע בי" אמרתי בפחד. "הוו. תחכי קצת חמודה שלי" צחק " יש לנו עוד הרבה זמן."

אני עדיין יושבת על הכיסא הפונה אל הקיר, לא זזתי במשך שעות, והחמה כבר החלה בשקיעתה,רומזת על סיומו של יום שעבר באכזריות.
לחיי עדיין בוערות משתי הסתירות שהאדם הזה נתן לי מכיוון ש"התחצפתי אליו" לדבריו.
איני עדיין יודעת למה אני? האם זה קשור ללוקאס? האם זה קשור אליי? כל זה חידה בעבורי.
הדבר היחידי ששמתי לב אליו זה שהוא לא נגע בבטני כלל. הודתי על דבר זה כלכך, אך עדיין זה נראה לי מוזר.
"ערב טוב" דלת המחסן נפתחה והאדם שלקח אותי נכנס "ערב" אמרתי בריקנות בוהה בקיר. הרעב כבר החל לכרסם בגופי וזה לא טוב לי ולא טוב לתינוק.
"ידעתי שאת רעבה" אמר והניח על ברכיי מגש עם אוכל. חביתות, סלטים וקצת גבינה. אך מה שהוא לא יודע זה שהצלחתי לראות זיק קטן מפניו. ממה שהצלחתי לראות, ראיתי על פניו קעקוע של ברק ונקודת חן לידו. "תודה רבה" אמרתי בכנות, מודה לו על האוכל. הוא שיחרר את ידי, נותן לי חופש לאכול. עיסיתי את מפרקי ידי, מנסה להעלים את האזור האדום שיצרו לי. "שאת מסיימת לאכול תקראי לי" אמר לי. הנהנתי אליו,שומעת צעדים ואז דלת נסגרת.
אכלתי מהר, מחזירה לעצמי את כל מלאי האנרגיה שאזל לי.
זה עדיין מוזר לי ואני עדיין לא מצליחה להבין,לשם מה הוא מתנהג אליי ככה.
"סליחה?" אמרתי "סליחה" הפעם צעקתי חזק יותר ודלת המחסן נפתחה. "מה את רוצה?" אמר לי, שומעת את צעדיו הכבדים על הריצפה "סיימתי לאכול" אמרתי משפילה את ראשי אל המגש.
ידיו לקחו את המגש ממני ורגע לפני שיצא מהחדר אמר לי " את יכולה לקרוא לי א" אמר עם גיחוך קל ויצא.
שחצן.