Can't Let Go

פרק 36

היומיים האחרונים היו לא כלכך נוראיים. דניאל חזר לעיר אז בלינו ביחד. כרגע הוא ואני בסלון באחוזה יושבים, רואים סרט ואוכלים פופקורן.
דחפתי את ידי אל תוך קערת הפופקורן, מרגישה בפנים את ידו של דניאל. הפנתי את מבטי אליו מין הטלוויזה, רואה חיוך זחוח וקטן על פניו ומבט נוצץ בעיניים. "מה?" שאלתי לאחר שהסתכל עליי זמן רב מידי לטעמי.
"כלום" הפנה את מבטו חזרה לטלוויזיה.
מעל לטלוויזיה בפינה הכו ימנית וגבוהה של הקיר הייתה המצלמה של הסלון. הירץא הייתה כגודלה של סיכה, כמעט בלתי ניתנת להבחנה. ידעתי שלוקאס רואה ומקליט כל דבר ורגע בבית הזה וידעתי שגם רגע זה מוקלט.
שני צדדי התחבטו אחד בשני. הראשון רצה לקפוץ על דניאל בנשיקה כדי ללמד את לוקאס לקח אבל השני אמר שגם לדניאל יש רגשות ונשמה.
הצד השני ניצח.
ישבתי כמו נציב, לא זזה מילימטר ורק בוהה במסך הטלוויזיה.
" הי. את בסדר?" דניאל נגע בכתפי, מעורר אותי ממחשבותי. "מה אהה כן כן. אני פשוט לא מרגישה כלכך טוב" שיקרתי " את בסדר?" שאל ודאגה בעינו. "כן. אני פשוט רוצה להיות קצת לבד" והפעם באמת רציתי להיות לבד.
"בסדר גמור. אני אלך. אם את צריכה משהו, דברי איתי" נשק למצחי ויצא מפתח הדלת.
המשכתי לשבת על הספה בוהה במסך הטלוויזיה השחור. צילצול פלאפון תפס את ליבי. על הצג היה רשום שמו של לוקאס "הי" אמרתי בקול עדין. "מה הוא עשה בבית?!" קולו העצבני והרועם צעק מבעד לקו הפלאפון. "סתם. היה איתי" אמרתי בקול עדין. ניגוד מוחלט לקולו העבה.
קמתי מן הספה והלתכי אל מאחורי מצלמת האבטחה, מקום בלתי נראה למצלמות ולאדם. "הוא נגע בך? נישק אותך? עשה משהו?! איך בכלל הרשת לכלב הזה להיכנס פנימה?!" צרח עליי ואני עצמתי את עיניי בחוזקה מרגישה דמעה קטנה זולגת מעיני הימנית. "אני הייתי בודדה" אמרתי בקול שבור. לוקאס השתתק מבעד לפלאפון וכל מה ששמעתי היה נשימות כבדות. "אני מצטערת. פשוט הרגשתי כלכך לבד" קולי שבור כבר מדמעות. כל הלחץ של הימים האחרונים השפיע עליי. הדמעות המשיכו לזלוג על לחיי ללא הפסק.
"א.. אני לא ידעתי" פעם ראשונה ששמעתי את לוקאס מגמגם. "זה בסדר" משכתי באפי ונגבתי דמעה. " את בוכה?" שאל המום. "כן. אבל זה סתם באמת." ביטלתי את דבריו. "זה פאקינג לא בסדר." שמעתי משהו נשבר. "אני לא מאמין אני לא מאמין. אני כלכך זבל" שמעתי את לוקאס ממלמל מצידו השני של הקו. "הכל בסדר?" פרצופי הפך למבולבל
"מה אה כן כן. הכל בסדר.אני אדבר איתך יותר מאוחר כשאחזור הביתה" אמר במהירות וניתק.
בהיתי במסך הפלאפון לפחות שתי דקות. מנסה להבין מה פשר הדבר שקרה לפני כמה רגעים.
חזרתי לסלון, ממשיכה לראות את הסרט.
הדמעות גרמו לעיניי לישרוף ולי להירדם.

"תהרוג אותו." שמעתי מישהו אומר ודלת נטרקת. "לא מעניין אותי. תהרוג אותו או שאתה תמות" עוד דלת נטרקה בחוזקה, גורמת להפרעה של השונה שלי.
מצמצתי בעיני מספר פעמים, מנסה להתרגל לאור הבית. העפתי את השמיכה מגופי... רגע, אני לא התכסתי.
קמתי מו הספה, הולכת למקור הרעש המגיע מ.. אוי, לוקאס חזר.
דלת משרדו הייתה סגורה אך יכולתי לשמוע את צעקותיו מבעד לדלת העץ.
הנחתי את ידי על ידית הדלת, רוצה לפתוח אותה אך מתחרטת.
עזבתי את ידית הדלת ורצתי מהר לחדרי, סוגרת אותו.
לא יכולתי לשאת את זה עכשיו.
הוא השאיר אותי בודדה לשלושה ימים. תמיד מצפה לדעת מה אני עושה.
שכבתי במיטה, בוהה בתקרה הלבנה ועוצמת את עיניי בחוזקה. רוצה שהכל יעלם.