"תשחרר אותה עכשיו" לחשתי בכעס והנחתי את יד שמאל גם כן על הנשק.עיניי רתחו למראה שהרטיט את ליבי.
הוא החזיק אותה צמוד לחזהו והצמיד את אקדחו לצד ראשה.היא יבבה מפחד ואני לא יכלתי לנגב את הדמעות שזלגו מעייניה.
" ומה גורם לך לחשוב שאני אעשה את זה מר גרין...
"נוו לוקאס רק את זה!!" אנאבל עשתה לי עיני כלב לאחר שלא רציתי להיכנס לחנות מסויימת שלא תרחתי אפילו להיסתכל עליה. "פשוט קחי את הכרטיס" אמרתי מיואש והוצאתי את הכרטיס אשראי מהכיס. "אבל אני צריכה שתעזור לי לבחור! אם אני לא אוהב את זה אני לא אוכל להחליף" שריבריבה את שפתייה. "מה זאת אומרת?" הרמתי גבה, מבולבל ממילותייה. "אי אפשר לשנות קעקוע" גילגלה את עיניה. "הו לא ממש לא" הכנסתי את כרטיס האשראי חזרה לכיסי, תופס את ידה וגורר אותה הרחק מהמקום. "לוקאס נו" התלוננה מאחוריי. "את זוכרת מה אמרתי לך?" הסתובבתי אליה עם הכעס הבוער בגופי. אני כבר מושחט מהקעקועים, אך אני לא אתן לאנה שלי להרוס את עורה היפה. "כן" אמרה בתבוסה והשפילה את ראשה. "היי" הרמתי את ראשה עם אצבעי "מה?" אמרה מיואשת. "זה לטובתך. אני לא רוצה שתשחיטי את הגוף שלך. אני כבר הרוס, אבל את מלאך טהור שאני לא רוצה שיזדהם" נשקתי ארוכות למצחה. "בסדר" נאנחה.
"אנה את מוכנה?" צעקתי לה מהחדר השני, מחכה לה שנצא לארוחת ערב. "כן" אמרה וצעדה אליי היא הייתה לבושה בפשטות יופייה היה משגע. היא לא צריכה בגדים מפוארים בכדי לשבח את יופייה
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"את לא חושבת שזה קצר מידי?" שאלתי בעוד שעצביי מתחילים לטפס בגופי רק מהמחשבה שמישהו יסתכל עליה. "זה בסדר" גילגלה אליי עיניים ואני עצרתי את עצמי מלהתפרץ. "העניבה שלך לא מסודרת" ציחקקה, מניחה את תיקה על הרצפה וניגשת אליי. הסתכלתי עליה, כה מרוכזת בלסדר את העניבה. היא קטנה ממני בכמעט ראש אך זה הדבר הכי חמוד בעולם. "אני כלכך אוהב אותך"אמרתי לך באהבה גדולה, לא מסוגל לתאר לה את כמות האהבה שלי אליה. "אני גם אוהבת אותך לוקאס" לחשה לי וחיבקה בחוזקה את מותניי. התנתקנו מהחיבוק, לקחתי את מפתחות הרכב ויצאנו למסעדה. הדרך למסעדה הייתה מלווה בדיבורים נעימים ומוסיקה טובה שנשמעה מהרדיו. החנתי את הרכב מול מסעדת יוקרה שמצד פני כבר ראיתי את אנה שלי עושה פרצוף. אני יודע שהיא לא אוהבת לאכול במסעדות כאלו אך הפעם אני זה שמחליט. "די, תהני" נישקתי אותה שהיינו בכניסה למסעדה. "שלום" אמר לנו מארח שלטש באנה שלי יותר מידי מבטים. "שלום, יש הזמנה על שם לוקאס גרין" אמרתי, כורך את ידי סביב אגנה של אנה שלי ברוכשנות. "כן. אני רואה. מפה בבקשה" אמר וקרץ לאנה שלי. שירירי התקשחו באותו רגע אנה שלי הרגישה זאת. "די" אמרה ברכות ונישקה את לחי תוך כדי ההליכה למקום. "שבו בבקשה, בעוד רגע אביא לכם תפריטים" הינהן בראשו והלך. "אני אהרוג אותו" אמרתי לאנה שלי בכעס, מאגרף את ידי שעל השולחן. "די לוקאס" שמה את ידה על אגרופי " אני לא מסתכלת עליו בכלל" אמרה בנעימות ונשקה לאגרופי, גורמת לי לשחרר אותו. אחחח, ההשפעה של האישה הזו עליי. "בבקשה" המארח הפריע לנו. "יש לי רק שאלה אחת" אמר "כן" אמרה אנה שלי והמשיכה ללטף את ידי. "אפשר את המספר שלך?" אמר בקריצה ואני עוד שנייה התפרצתי אך אנה שלי הגיבה לפני. "אני לא יודעת אם לימדו אותך בבית אך כנראה שאם לימדו אז לא לימדו טוב. בוא אני אספר לך משהו, ברגע שמישהי באה עם גבר למסעדה או לכל מקום אחר, זה לא הולם לבקש ממנה את המספר שלה ובמיוחד שהיא נשואה" הרימה את ידה אל מול עינו של המלצר. "אז בוא נגיד את זה ככה, אם אתה רוצה לקום מחר בבוקר, אני ממליצה לך ללכת מפה ועכשיו או שאני אדאג לך שתסורס" אמרה וארס נטף מכולם. המארח הסתובב על עקביו וברח במהירות. אנה שלי נאנחה והרימה את התפריט והחלה לעיין בו בעוד אני בוהה בה בהפתעה. "מה?" אמרה ביאוש מורידה את התפריט. "כלום. לימדתי אותך טוב" חייכתי חיוך גאה בקטנה שלי ונשקתי קלות למצחה. "שלום, החלטתם מה להזמין?" הפעם מלצרית די מבוגרת ונחמדה. באה אלינו. "כן. אני אזמין ספגטי בלונז והגברת תזמין סלומון מעושן עם פטריות" אמרתי ברישמיות , מגיש למלצרית את התפריטים. "אוי, תעשה לי טובה, אתה גורם לי להרגיש זקנה" צחקה "אוקי, אז ספגטי וסלומון. מה לשתות?" אמרה דוחפת את התפריטין תחת זרועה "שמפניה" חייכתי חיוך קטן לאישה הלבבית.
"וואו אני שבעה" אנה שלי אמרה, מתגלשת במורד הכיסא. "בקושי אכלת" אמרתי לא מבין איך שבעה מדג. "לא לכולם יש חור שחור בקיבה ונראים כמו דה רוק אדון לוקאס גרין" אמרה בהתגרות. "ולא לכולם יש אישה כזו יפה אנאבל גרין" אמרתי לה בחזרה, אוהב איך שמה נשמע עם שם משפחתי. "תקשיב, אני אשיג את הכסף!" שמענו צעקה באיטלקית מכיוון מטבח המסעדה שהיה כמה מטרים מאיתנו אך מכיוון שאני דובר איטלקית, הבנתי את השפה "ילד שלי, אתה תקבל את הטיפול הכי טוב שיש. סמוך עליי. קדימה בוניטו לך לישון מאמא אוהבת אותך" אמרה בקול שבור. ליבי נשבר לרסיסים. "מה קרה?" הסתכלה עליי בדאגה. "רק רגע" אמרתי לה, קם מהשולחן והולך לכיוון המטבח שאנה שלי נשארת לשבת מבולבלת מתמיד. נכנסתי אל המטבח, פוגש במלצריץ ששירתה אותנו עומדת בוכיה בעוד שאחת אחרת, צעירה, מלטפת את גבה ומנסה להרגיע אותה. "צאו בבקשה מהמטבח" אמרתי באיטלקית ותוך רגע כולם יצאו מלבד המלצרית. "הכל בסדר?" אמרתי בדאגה. "כן כן" אמרה מהנהנת לי ומנגבת את דמעותיה. "אל תשקרי לי" אמרתי באיום " זה הילד שלי" אמרה לי ויכולתי לראות דמעות חדשות מצטברות בצידי עיניה. "הוא חולה ואין לי כסף לטיפולים" אמרה ועוד דמעה זלגה מעיניה. ברגע שחשבתי שליבי לא יכול להישבר יותר אז טעיתי. ליבי ברגע הזה היה מרוסק לרסיסים על הרצפה. חזרתי חודשים אחורה, למצב של סופיה, איך אני הרגשתי. חזרתי לחשוב על למה ההעולם כזה אכזר כלפיי ילדים קטנים שלא הספיקו כלום בחייהם. חזרתי לצער שלי. "מהו שמך" שאלתי אותה, מפחד להתקרב אליה. "אסטפניה" אמרנ לי מנגבת שוב את דימעותיה. "אסטפניה מירנדה" בן כמה הילד שלך?" שאלתי מושיט לה טישו שאותו לקחה. "בן 16. קוראים לו גאסטון" הוציאה לי תמונה מארנקה. בתמונה נגלה אליי ילד יפייפיה, בעל פנים עדינות ועיניים כאובות. "התחלנו את הטיפולים אך בית החולים רצה עוד כסף לשאר הטיפולים ואני לא יכולה לשלם אותם כרגע אז הם יעצרו אותם מחר" החזירה את התמונה לארנקה. "הם לא" אמרתי משוכנע בעצמי. "מה?" שאלה לא מבינה ושמעתי את דלת המטבח נפתחת ונסגרת. מבלי להסתובב ידעתי שזו אנה שלי. "סמכי עליי" אמרתי נושק ללחיה, מסתובב, אוחד בידה של אנה שלי ויוצא מהמסעדה, משאיר תשלום על השולחן.
"לוקאס?" אנה שלי הסיטה את תשומת ליבי מהעיתון שקראתי;אליה. "מה זה היה במסעדה?" אמרה, מתרוממת מגב המיטה ויושבת מולי. "זו אסטפניה מירנדה. הבן שלה גאסטון, חולה" אמרתי ,משנה תנוחה ונשכב על ברכיה של אנה שלי. "זה גורם לי להיזכר בסופיה" אמרתי ודמעה החלה להיווצר בעיניי. "תוציא הכל לוקאס. אולי אם תוציא קצת מהחושך שיש בך, יהיה לך קצת אור. תראה לי את כל מה ששובר אותך גם אם מאוחר, תראה לי כדי שאדע איך לעשות אותך שוב מאושר לוקאס שלי" אמרה וליטפה את פני ושיערי ולראשונה מאז סופיה שלי הלכה בכיתי. בכיתי על סופיה שלי שהלכה לי ולא תחזור יותר. בכיתי על זה שלא הספיקה לחוות את ילדותה. בכיתי על זה שלא גדלה. בכיתי על הסבל שעברה. ראיתי את כל הרע מקרוב ועל זה אני בוכה. אני בוכה על כל מי שרוצה ולא יכול. אנה שלי מלטפת את ראשי, מראה לי שהיא המלאך שלי. "לא משנה מה, תמיד אחזור אלייך. את המלאך שלי" אמרתי מרומם מברכיה שספגו את כל דימעותיי ומחבק אותה בחוזקה וכך גם היא. מראה לי שעולם לא תעזוב וגם אינה מתחננת. יום אחד אני ואנה שלי נקום והכל יהיה הרבה יותר לנו ולעולם.
