Can't Let Go

פרק 54

אחר הצהריים.
אנחנו בדיוק נוסעים לפיזיוטרפיה שאנה שלי יושבת מאחורה ומזה חודשיים הבחנתי כמה היא סובלת.
כמה פניה איבדו את הברק האופייני להם, חיוכה אינו נוכח על פניה אלא רק למקרים מיוחדים.
אין לי ספק שהיא סובלת וכך גם אני.
איני יכול לעשות דבר בכדי להקל עליי.
אחזתי בהגה בחוזקה עד כדי כך שמפרקיי אצבעותי התלבנו.
"הכל בסדר?" אנה שלי שאלה בקול מבולבל.
"כן" עטיתי על פניי את הפרצוף העסקי שלי וחזרתי להתרכז בכביש.
כאשר הגענו לפיזיוטרפיה הורדתי את אנה שלי על הכיסא גלגלים ונכנסו למכון.
"היי" אנה שלי קראה באושר ושתי נשים טיפה מבוגרות חייכו אלייה והקדמו עם חיוך על פניהן. "שלום לך אנה" שתיהן נשקו לראשה בעוד שאני נדרכתי מאחוריי אנה
"לוקאס תכיר, אלו גקי ובת. גקי ובת זהו לןקאס" אנה שלי אמרה ברכות
"הוו, אז אתה לוקאס המדובר! היא אמרה לי שהיא יוצאת עם לוקאס גרין אך כפי שאני מכירה אותה איני ממהרת להאמין" אמרה בשובבות וגרמה לסומק בלחייה של אנה שלי.
"טוב, מספק עם זה יש לנו עבודה לעשות" אמרה גקי ושיפשפה את ידה.
"את חושבת שתוכלי ללכת גם היום או שאת תשושה מידי" אמרה גקי, דוחפת אותי טיפה הצידה ולוקחת את הכיסא לידה.
אם זה היה אדם אחר, לא היו לו ידיים לדחוף את הכיסא.
"אני אנסה" אנה שלי העלתה חיוך קטן על פניה וגם על פניי צץ חיוך קטן.
"אני אלך לקרוא לגייסון ואלכס" אמרה בת ויצאה מן החדר. "מי אלו גייסון ואלכס? אני אמרתי במפורש שיופלו בה רק נשים" עצביי החלו לשחק ולהשתולל בגופי ברגע שחשבתי שגבר אחר יניח על אנה הטהורה שלי את הידיים המטונפות שלהם. "תירגע, הם פיזיוטרפיסטים. וגם, הם יכולים להיות אבא שלי" אנה שלי ליטפה את ידי, מנסה להרגיע אותי, מה שבהחלט צלח.
שני גברים בסביבות סוף גיל השלושים נכנסו לחדר. "אוקי אנה, מוכנה?" גקי אמרה והגברים נעמדו מאחורייה " שלוש ארבע ו.." גייסון ואלכס הרימו אותה והיא אוטומטית תפסה במעקים. בשנייה שראיתי שהיא פונה קדימה, רצתי ותפסתי את בטנה. "זה בסדר" אמרה לי מתנשפת מהמאמץ. " אוקי תנסי ללכת שוב" בת אמרה ותמכה בגבה.
צעד ראשון, שני, שלישי וכך הלאה.
לא האמנתי למראה עיניי, לא האמנתי שאנה שלי הולכת. "מתנת יום ההולדת הכי טובה שיש" מלמלתח לעצמי, או כך לפחות חשבתי. "מה?" אנה שלי שאלה בפליאה, איבדה ריכוז ונפלה, גורמת לרוץ ולהרים אותה במהרה לכיסא הגלגלים. "נפגעת?" שאלתי בדאגה, שעיניי מקפצות על גופה, בודקות אם נחבלה. " לא" הרגיעה אותי " תשאירו אותנו לבד בבקשה" אנה אמרה לנוכחים ב חדר ותוך רגע החדר היה ריק.
" מה זאת אומרת מתנת יום ההולדת. זה היום הולדת שלך?" שאלה בפליאה ובילבול יחדיו. "כן" נאנחתי "לא מת על להזכיר אותו" אמרתי משחק עם אקדחי. "אני לא יודעת מה לומר" פניה נפלו ודמעות החלו לבץבץ בעינייה. " הי" טחבתי את נשקי לחגורתי וישבתי מולה בישיבת צפרדע. "את לא צריכה להגיד כלום. אני את המתנה שלי כבר קיבלתי ואין יותר אסיר תודה ממני" ליטפתי את לחייה מהדמעות, מרגיש את ליבי מתכווץ בכל דמעה.