Can't Let Go

פרק 30

עלינו למטוס חזרה לניו יורק.
מלוקאס לא קיבלתי התנצלות שנייה או סליחה. מבט קר והתעלמות מוחלטת מצידו של לוקאס.
את הטיסה העברתי בשינה ובמחשבות רבות שגרמו לי לכאב ראש קטן.
נסענו לאחוזה בשני רכבים נפרדים, סירבתי לראות את לוקאס וכך הוא אותי.
מכוניתי הגיעה מספר דקות לפני ךוקאס ונתנה לי יתרון קטן לארגן תיק וללכת מפה כמה שיותר מהר לביתה של מריה.
עליתי לחדרי המקורי, החדר הראשון שקיבלתי באחוזה הזו. דחפתי מספר בגדים לתיק אקראי שמצאתי בפינת החדר. הסתכלתי על החדר בפעם האחרונה וסגרתי את הדלת בשקט,לא רוצה שלוקאס יידע שעזבתי, במקרה וחזר עד עכשיו.
ירדתי את הקומה המפרידה ביני לבין החצר ופתחתי את הדלת הראשית של האחוזה, סוגרת אותה מאחוריי. התקדמתי לכיוון השער, רואה בדרך מספר שומרים שנועצים בי מבטים מפחידים אך התעלמתי מהם, יודעת שלא יעשו לי דבר.
הגעתי לשומר בכניסה מוסרת לו את הסיסמא לשער ומחכה שיפתח. אותו שומר עמד במקומו ולא הסיט את מבטו לכיווני וגם לא נע סנטימטר ממקומו.
"סליחה" טפחתי על כתיפו של השומר, חושבת אולי שלא שמע אותי אבל הוא רק הניד בראשו "את לא יוצאת, הוראה מהבוס" קולו היה כמעט רובוטי. "איך לעזאזל המפגר הזה יודע שאני יוצאת?!" זרקתי את ידי באוויר מרוב עצבים. על מבטו של השומר התנוסס מבט מופתע מהמילים שלי,יודע שאם מישהו אחר היה מדבר ככה הוא היה מוצא את עצמו מת ומריח את הפרחים מלמטה.
לאחר מספר שניות מבטו הפך לקר בחזרה וידו הונחה על אוזנו. "כן בוס" חיכיתי בקוצר רוח לסיום ההודעה.
"הבוס אומר שתיכנסי פנימה" אמר בקול רשמי וקר. "הבוס שלך יכול להיכנס לי לתחת" צעקתי עליו ויכולתי לראות את ידו מתאמצות לא לפגוע בי. הפנתי לו את גבי בייאוש, רואה בחזית הבית דבר שחור בגודל בינוני. התקדמתי לזה יותר ויותר. לאט הדבר השחור מתגלה בתור מצלמה.
מתוך חשיבה שלוקאס נמצא בצד השני של המצלמה הוצאתי מתיקי דף ועט ורמשתי על הדף 'תגיד לו להוציא אותי' והראתי למצלמה. לאחר מספר שניות קולו של השומר נשמע מאחורי גבי " הוא לא נותן אישור לצאת ומהקש שתיכנסי מיד אל תוך הבית" הסתובבתי אליו "תגיד לבוס המטומטם שלך ש..ש.." נשימתי החלה להיות כבדה, נקודות שחורות נראו בעיניי ועולמי החל להיסגר עליי "הי הכל בסדר?" יד חזקה החזיקה בי אך חשיכה השתלטה עליי גורמת לי ליפול לידיים חזקות.

ריפרפתי בעיניי עד לפתיחתן, תקרה לבנה כסיד התגלתה מולי. הסטתי את ראשי ימינה ושמאלה מגלה שאני בבית חולים.
החדר היה ריק, איש לא היה בו מלבדי. שתי אינפוזיות מחוברות לידיי מחדירות לי לגוף ה' יודע מה.
מקס ודימיאן נכנסו בשקט לחדר, חושבים שאני עדיין ישנה, אך ברגע שרואים שעיניי פקוחות הם רצים אליי ומחבקים אותי בזהירות. "הי איך את מרגישה?" דימיאן ליטף את לחי ושתל נשיקה בראשי. "אני בסדר. עכשיו יותר טוב" החזקתי את ידו של דימיאן וידו של לוקאס. "מה קרה לי?" שאלתי מבולבלת "בל, הייתה לך קריסת מערכות. את לא אכלת הרבה זמן והגוף שלך לא יכל להחזיק את זה יותר" מקס אמר בדאגה אך לא יכולתי לפספס את הכעס בקולו.
דמות גדולה עטויה חליפה התפרצה לחדר, הבושם התפזר והגיע עד לאפי.
האדם שהחזיק את ליבי נכנס לחדר, כועס ודואג מתמיד. " צאו" לוקאז הצביע לכיוון הדלת. "לא הם נשארים" לחצתי על ידיהם "זה בסדר בל." נשקו לראשי ויצאו מהחדר, תופחים ללוקאס על הגב כמחווה ידידותית.
"איך את מרגישה?" יכולתי לשמוע בקולו את הכעס המסרב להתפרץ. "בסדר" שיחקתי בסדין המיטה באצבעי "יופי" התהלך עצבני בחדר.
חמש דקות של שקט שרק צעדיו העצבניים של לוקאס בחדר.
"מה את לעזאזל חושבת לעצמך?!" צרח עליי בכל קולו ואני רק עצמי את עיניי בפחד. "תפתחי את העיניים שלך שאני מדבר איתך" אמר עצבני. פקחתי את עיניי רואה מולי את לוקאס העצבני. בעיניו הכחולות הייתה סערה. יכולתי לראות גוון אפור של כעס משתלט עליהן.
ידו השמאלית הייתה קמוצה לאגרוף וידו הימנית הייתה מאחורי גבו מחזיקה במשהו שלא יכולתי לראות. "חתיכת מפגרת! תתחילי לאכול לעזאזל!! נמאס לי כבר לדאוג לך" צעק עליי. "אף אחד לא אמר לך לדאוג לי" אמרתי בקול מפוחד, מפחדת להסתכל עליי. "הסתדרתי יפה מאוד בחיי הקודמים" פחדתי.
פחדתי להגיד משהו לא במקום.
"את חתיכת כלבה כפוית טובה" זרק מעל ראשי כוס שפגעה בקיר ורסיסיה נפלו על ראשי.
גופי החל לרעוד מפחד. פחדתי לזוז, לדבר אפילו לנשום.
"את חתיכת-" הוא קטע את עצמו וידו הימנית נשלפה מאחורי גבו מוציאה אקדח.
האקדח היה מכוון מעל ראשי, אך לוקאס קפא.
וכך גם אני. עיניי עוד רגע יצאו ממקומן מרוב פחד ותדהמה. דמעות זלגו על לחיי וידי אחזו בחוזקה בשמיכה.
"אחי מה ע-" בראיין נכנס לחדר רואה את המתרחש ונעמד במהירות מול לוקאס. חזהו של לוקאס נוגע בקנה האקדח. "לוקאס תסתכל אליי. לוקאס תוריד את הנשק לאט" בראיין לחץ בעדינות על ידו של לוקאס תוך כדי מילמול מילים מרגיעות.
כמעט כמו קסם, כמו מעשה בלתי רגיל עינו של לוקאס התבהרו, שרירו נרפו ואקדחו נפל ארצה.
"מה.. מה עשיתי" הסתכל על כפות ידו בהלם. "אלוהים" לוקאס הלך אחורנית נתקל בקיר נופל לאורכו. וידיו מחזיקות בראשו. "ס..ס..לי..חה" מילמלתי מגמגמת ומנגבת את הדמעות שעוד ממשיכות להתנגד לי וליפול על לחיי.
ראשו של לוקאס התרומם מהר מברכיו עד שחשבתי שכמעט נשבר ממהירות שהרים אותו. מבטו היה אינו ניתן להבנה. "אני חושב שתעברי למקס ודימאין לזמן מה, שניכם צריכים להירגע" ברייאן התערב גורם לשנינו להביט אליו. "אין סיכוי היא נשארת אצלי" לוקאס התרומם מתהלך לכיווני ואני רק מתכווצת בניגוד לרצוני לצורת כדור מפוחד, עדיין לא שכחתי מה קרה לפני מספר דקות
"את מפחדת ממני?" קולו היה שבור? לא אין סיכוי, הגבר הזה לא נשבר. לא עניתי לשאלתו אך הרמתי את ראשי מברכיי, מנגבנ דמעה קטנה, אחת אחרונה. "את מפחדת ממני" קבע עובדה. "אחי בוא, קראתי למקס ודימיאן" בראיין משך את לוקאס מחוץ לחדר, עינינו נשארות בוהות אחת בשנייה עד לסגירתה של הדלת.

חשבתי.
אני כן מפחדת ממנו, אבל מצד שני אני לא יכולה להגיד שאני לא אוהבת אותו. אולי עדיף באמת שניקח קצת זמן אחד מהשנייה.
אחרי מספר דקות שאני שוקעת במחשבות של עצמי, דפיקה קטעה את מחשבותיי. "אפשר להיכנס?" קולו של מקס נשמע מעבר לדלת. "כן" העפתי את השמיכה מגופי, מנתקת בזהירות צינורות האינפוזיה מידיי ונעדמתי במהירות מה שגרם לסחרחורת קלה להיווצר בראשי ולאי יציבות "הי הי אל תקומי כלכך מהר" מקס תפס בזרועי, מייצב אותי. "אני בסדר" ניערתי בעדינות את ידו ממני והלכתי לעבר השירותים שהיו בחדר בית החולים.סידרתי את שיערי והחלפתי לבגדים שמקס הביא לי.מכנס טרנינג וחולצה לבנה גדולה של מקס. לקחתי את בגדיי הקודמים, מקפלת אותם ומחזיקה אותם בידי הימנית.
מכיס המכנס המקופל נפל פתק קטן. הבטתי עליו מספר שניות בבילבול ואז התכופפתח והרמתי אותו מהרצפה.
"לבל האחות הכי תובה באולם.
אני אואבת אותח מעוד מעוד.
אלי"
דמעות החלו להיווצר מאחוריי עיניי, מעקקצות ורוצות לצאת. לאחר מספר שניות של מאבק אני ויתרתי ונתתי להן ליפול בחופשיות על פני.
זה לא היה בכי קולני או בכי עצוב.
זה היה בכי שקט שאומר הכל. אני הייתי מאוכזבת מעצמי. אני אוהבת את אלי כלכך, היא הכל בשבילי ואני בזמן האחרון בקושי מבקרת אותה.
ניגבתי את הדעה שזלגה מעיניי והכנסתי את הפתק לכיס המכנס שלבשתי.
יצאתי מחדר המקלחת,רואה את דימיאן ומקס יושבים על מיטת בית החולים.
"אני לא מוכן שיהיו פרחים אדומים בחתונה שלי!" מקס אמר עצבני לדימיאן "ואני לא מוכן שיהיו פרחים לבנים בחתונה שלי!" דימיאן החזיר לו כנגד "אולי בוא פשוט נבטל וזהו!" מקס צעק ופה אני התערבתי "הי הי הי. לא מבטלים שום חתונה. אתפ תשבו בנחת ותפתרו את זה יפה" ליטפתי את כתפיי מקס. "את צודקת, אנחנו פשוט לחוצים" ליטף את גב ידי. חייכתי חיוך קטן.
"יאללה בואי" שניהם קמו ודימיאן לקח את השקית שמקס הביא. "אבל לפני בואו נעצור אצל מריה, אני רוצה לבקר את אלי וסופיה" שניהם הנהנו ויצאנו מחדר בית החולים