Can't Let Go

פרק 58

נ.מ. לןקאס.
שקט מוזר שרר בחדר.
ציפיתי לקולות התלהבות ושמחה אך השקט תםס את מקומו. "מזל טוב" מריה צעקה מחבקת את אנה שלי שמביטה עמוקות בעינה של איילין. חוץ מלעמוד קפואה במקומה, אנה שלי לא זזה.
"אנה הכל בסדר?"שאלתי מודאג, מזיז בעדינות את מריה ממנה. "אאאני ללא יייכולה" צעדה ברתיעה אחורנית ממני, כאילו פגעתי עכשיו בנשמתה. "אני לא יכולה" המשיכה לחזור על המשפט הזה שוב ושוב, מחזיקה בראשה בחוזקה. "אהה" צרחה בקולי קולות מסבל שאיננו ידוע לי ואיני יכול לעשות דבר, ליבי נשבר מעט.
בהפתעה מוחלטת אנה שלי רצה אחורנית ויצאה מהבית בריצה. "אנה" צרחתי גם כן, רץ אחריה.
היא יצאה אל הרחוב והחלה לרוץ ואני אחרייה במהירות .
לאחר עשר דקות הגענו לשער עם הבית הגדול.
זאק.
למה היא רצה לפה? יש משהו שלא ידוע לי. משהו הנסתר ממני.
או יותר נכון מישהו
"אנה" תפסתי בידה מסובב אותה לכיווני, נותן לה לבכות על חזי, עוטף את גופה הקטן בזרועותיי, מראה לה שאני פה.
אני רוצה לשאול אותה מי הוא היה בשבילה אך זה לא הזמן.
"לוקאס" הרימה את ראשה מחזי "תסתכל על מה שכתוב במצבה" עוצמת את עיני למגע ידי שמנגבות את אצבעותיה.
זאק
חבר,אח,בן,אדב אהוב
"פאק" מילמלתי לעצמי כאשר ראיתי את התאריך הכתוב מתחת למילים השחורות
11.12
"אני מצטער" לחשתי לראשה ונישקתי אותה כמה פעמים. "אני אשנה תאריך" חיזקתי את חיבוקי בה. "זה בסדר" ניגבה את דמעותייה "אני צריכה להמשיך הלאה" נשמה עמוקות. "אבל אני גם חושבת שהגיע הזמן שאספר לך מי הוא היה" התנתקה מחיבוקי "בואי נלך לשבת" הובלתי אותה בעדינות לספסל ישן בחצר הבית.

"אני לא יודעת כלכך מאיפה להתחיל" חייכה לי קלות. "זה בסדר" ליטפתי יריכה.
"טוב. זאק.
הוא אדם שנורא השפיע על חיי, גרם לי לראות את הכל בצורה אחרת. אדם שאני חייבת לו תודה גדולה.
בצורה מסויימת הוא הציל את חיי." לחצה את ידי בחוזקה.
"לוקאס.
זאק הוא אחי"
קפאתי.
לא ידעתי מה להגיד. למכה כזו לא ציפיתי.
"אתה בטח תוהה לעצמך איך הוא אחי אם איילין היא לא אימי.
אבי ניהל רומן עם איילין, רומן שאימי לא ידעה עליו ואיילין אינה ידעה על אימי כך שאיני כועסת עליה, שתיהן היו והינן קורבנות לאיש האכזר הזה שאת שמו לא אעלה על שפתיי.
ברגע שאיילין גילתה עלינו היא ניתקה כל קשר עם אבי וזה הוביל לגירושם של הורי וכך אני ובל הגענו לרחוב" פניה היו קפואות, אינו מביעות רגש. כמעט לא הכרתי אותה באותם רגעים. "איילין דאגה לנו, אך גם הודעתי לה כי אני רוצה להישאר עצמאית, לגדל את בל בדרכי.
זאק גדול ממני בשנה והוא הוכיח זו בדאגתו לי ובאהבתו אליי. גם לאחר המקרה שבו לקחו לי את תמימותי האחרונה הוא היה שם בשבילי ותמיד יהיה"
פניה הסתכלו קדימה, בוהות במילים החרוטות על גבי האבן ואני מסתכל עליה.
היא רק ילדה ועברה כלכך הרבה בחייה.
אלוהים לא סתם העמיד אותה בפניות ובתללות הללו בחייה, הוא ידע שהיא תוכל לעמוד בזה ועל כך אני מעריץ אותה.
יש לי כלכך הרבה מה ללמוד ממנה, להשכיל ממנה.
כל רצונה היה לחיות חיים רגילים אך זה לא קרה והיא עדיין כל רגלייה, עומדות איתנה ומוכנה להכל.
"אני אוהב אותך" אלו שלושת המילים שאני יכול להגיד לאחר שיחה זו.
שלוש מילים שמבטאות רק קמצוץ מאהבתי אליה בגלל ששום מילה לא יכולה לתאר את אהבתי לאישה הזו.
"אני גם אוהבת אותך" הסתכלה לעיני ולראשונה ראיתי בעיניה יאוש.
"טוב אז זאק זה לוקאס. הצגתי לך אותו כבר אבל עדיין" גיחכה "לןקאס זה זאק" החוותה עם ידה בנינו. "אל תדאג. אני אשמור על אחותך בצורה הטובה ביותר. היא האישה שלי ושום דבר לא יפגע בה" נשבעתי בקול אך גם חרטתי זאת על ליבי. חיבקתי אותה בחוזקה.
ואז, כמו באורך באורך פלא קרן שמש קונה צצה מבין העננים האפורים והאירה עלינו.
"בואי.
נלך הביתה" קמנו מהספסל והחזקתי בחוזקה בידה של אנה שלי.
הדרך הביתה הייתה שקטה, לא היה צריך להגיד כלום, השקט דיבר בעד עצמו.
דיברנו, אך לא אמרנו דבר