Can't Let Go

פרק 55

הכל היה מוכן, מאורגן. החדר היה מואר קלות, ריח נעים והייתה אווירה נעימה.
מטוסי הפי כבר על המסלול, מחכה לנו יחד עם המזוודות.
יצאתי אל הסלון, בודק שאדריאן הכין את האוכל שביקשתי והעוזרות הכינו את השולחן.
זמן רב מאז הייתי לחוץ ככה.
נעמדתי מול המראה, מסתכל ונוגע בקעקוע הנוסף המבצבץ מחולצתי המכופתרת ועוד אחד שכתוב על צווארי.
סופיה חרוט אחד על צווארי
My anna
חרוט מעל ליבי
לא.
אני עדיין לא לוקח אנה שלי לאישה, לא הלילה לפחות.
צילצול פלאפוני מעיר אותי ממחשבותיי.
" אה בראין, אני ביקשתי לא להתקשר אליי היום נכון?" הסתכלתי בראי והעברתי את ידי בשיערי.
" יש בעיה. אח של קלארק הגיע לעיר. הוא מתחיל מלחמה" קולו היה קר קרח וידעתי למה.
" בראיין, תירגע עכשיו בסדר?"ניסיתי להרגיע את עצביו. "אל תגיד לי להירגע! אל פאקינג תגיד לי להרגע! המזדיין הזה הרג לי את גסמין ואתה אומר לי להירגע?! אם הוא היה נוגע באנה אתה היית משתגע!" צרח בכעס ותסכול.
ןזה היה נכון.
אם רק שיערה של אנה שלי הייתה נופלת בגלל הזבל הזה הייתי מאבד את עצמי לחלוטין.
" מה עושים?" נשמתי בכעס, גם על זה שראיין בעיר וגם על זה שהוא הרס לי את הערב. "אני מתפל בזה" אמר לי במהרה וניתק. " בן זונה" מילמלתי לעצמי.
"לוקאס" קולה של אנה שלי קרא לי בחיפוש.
יצאתי מהסלון לכיוון כניסת הבית, רואה אותה מחפשת אותי בעיניה.
מכיוון שהייתי מאחורי קיר, הרשתי לעצמי לבחון אותה.
יפייפיה.
היא כלכך יפייפיה.
הגוף שלה, שכבר לא כלכך רזה כמו פעם, היה משהו מדהים. השמלה הירוקה זית, הדגישה את עינייה החומות ושיערה אסוף בקוקו מתוח.
לאחר שסקרתי את גופה בהיתי בפניה היפות, הנקיות מאיפור.
האישה הזו כלכך יפה וכלכך שלי.
" את יפייפיה" אמרתי בפתאומיות, צץ מאחורי הקיר, גורם לה לקפוץ קלות ולהסתובב לכיווני. " תודה" יכולתי לראות את הסומק על פניה אך היא לא השפילה מבטה.
" את עומדת אנה" אמרתי בהתרגשות.
" כן אבל אני צריכה אותם" הצביעה לכיוון הקביים הנשענו על דלת הכניסה.
" התקדמת כלכך יפה. אני גאה בך" התקרבתי אליה, נושק לראשה, מתענג ממגע מצחה הרח על שפתיי.
מרימה את ראשי אליה, אנה שלי נתנה לי את הנקודה הטובה ביותר להסתכל בעיניה החומות.
"אני אוהבת אותך" אמרה לי וליבי החסיר פעימה, כמו כל פעם שהיא אומרת לי את המשפט הזה.
"אני אוהב אותך בצורה לא הגיוני" נשקתי ארוכות לשפתייה.
"טוב" שברה את הנשיקה"אז מה יש לאכול" שאלה " אני רעבה פחד" לקחה את קבייה ונשענה עליהם. "בואי לשולחן ותדעי" תמכתי בגבה בזמן שהתהלכנו לשולחן.
"אח" נאנחה בכאב בזמן שהתיישבה וגרמה לחתיכה מליבי להיסדק. " הכל בסדר" הרגיעה אותי כאשר ראתה את מבטי המודאג.

שתיקה נעימה נשמעת בנינו ורק רעש הים ברקע.
אנו יושבים בחצר ביתינו, יושבים ושותקים. נהנים אחד מהשני.
"לוקאס" אנה שלי הסיטה את תשומת ליבי אליה. " אתה תשמור עליי?" גופי נדרך משאלתה. מה זו השאלה הזו בכלל?!
" אני אשמור עלייך ואגן עלייך גם אם זה אומר שאשלם בחיי" אמרתי בקול נחוש, מבטיח לה ולי.
בצעד מפתיע אנה שלי הסתובבה אליי ונישקה אותי בחוזקה.
" לפני שנטוס" הפרידה שפתינו והצמידה את ראשה אליי.
" אני רוצה רק משהו אחד" הסתכלה עמוקות אל תוך עיניי.
" כל דבר" עניתי מהופנט מעינייה
"תבלה איתי את הלילה" אמרה בביטחון.
" את בטוחה" שאלתי חושש שתתחרט על כך.
" בטוחה" הצמידה את שפתינו חזרה.
בתנועה מפתיעה אחזתי ברגלייה, כורך אותן סביבי ועולה איתה למעלה.
העפתי את המזוודות מדרכי והנחתי את אנה שלי בעדינות על המיטנ ועליתי מעליה בזהירות.
" אתה תשמור עליי?" עיניה התמימות והחומות הסתכלו אל תוך עיניי .
הצמדתי את שפתיי לשלה בחוזקה, עונה לי על השאלה.
בתנועה מהוססת הורידה לי את החולצה, חושפת לעינינ את גופי.
" זה" מילמחה לעצמה וליטפה קלות את חזי. את הקעקוע. עצמתי את עיניי, מתענג על מגעה החמים.
" למה?" שאלה וגרמה לי לפתוח את עיניי.
" כי את אנאבל שלי"

שכבנו במיטתנו במטוס.
לאחר כל היום הזה אנה שלי התעייפה, אז הלבשתי לה את בגדייה, כיסיתי אותה בשמיכה, אחזתי בה כל הדרך למטוס.
בהיתי בפניה, לא מסוגל להכיל את כל היופי הזה, התמימות הזו, הטהורות הזו.
אני מרגיש המאושר באדם שאני הפעם הראשונה שלה.
טוב.. הפעם הראשונה שלה מרצון ואהבה.
כמו בכל פעם שאני שוקע במחשבות עלייה, סיפור חייה מתנגן בראשי.
כל מה שעברה אני יודע, מלבד דבר אחד.
מיהו זאק.
הוא כנראה ישאיר בגדר תעלומה למשך זמן רב מכיוון שאינני רוצה ללחוץ על אנה שלי.
קול נפילה עמומה קטע מחשובתיי.
אוחז באקדחי, קפצתי מהכיסא והלכתי באיטיות אל החדר שלי ושל אנה במטוסי הפרטי.
פתחתי את הדלת ולעיניי מתגלה מראה נורא.
אנה שלי, אנה שלי האהובה, שוכבת על הריצפה ובוכה.
החזרתי את אקדחי למקומו בחגורתי ורצתי אליה, אוסף אותה אליי.
" אל תבכי יפתי" נישקתי קלות ראשה.
"נמאס לי כבר לוקאס. אני לא יכולה יותר! אני רק רוצה לעמוד על הרגליים יום שלם מבלי להיאחז בקביים הללו" מיררה בבכי לחזי בעוד אני מחזק את חיבוקי כבר.
" אין לי כוחות להמשיך" אמרה בקול עייף.
הרמתי את פנייה מחזי, מחזיק בלחייה.
"תקשיבי לי אנה שלי. את לא מוותרת, את חזקה מידי בשביל זה. לפחות בשבילי" החזרתי אותה לחיבוקי, מחזק אותו עד שסיכה לא יכולה להפריד בנינו.
כמו הפעם הזו, לא פעם עברה בי המחשבה לוותר עליה, לתת לה ללכת.
הרי, כל הדברים שקורים לה זה באשמתי.
אבל אני אגואיסטי אנוכי מזדיין שלא יכול לוותר עליה.
"קדימה, בואי נקום" אחזתי בה כמו כלה והובלתי אותה אל המושבים במטוס.
איני יכול לראות אותה סובלת כך ואם חופשה תשפר את מצב רוחה אני יותר מאשמח.
מהרגע שהילדונת הזו נכנסה לחיי, הם השתנו מקצה לקצה.
לא האמנתי שאוכל להתאהב בילדה. 'שאין לה כלום אבל יש לה הכל' לדבריה.
"רוצה קצת" אנה שלי מוציאה אותי ממחשבותיי עליה, מושיטה לי כוס תה חמה. "זה בסדר" ליטפתי קלות את כפות רגלייה הקטנות שנחו על יריכיי.
רגליה היו חסרות כל צבע, חיוורות, כאילו לעולם לא הלכו איתם, אך לא רציתי לומר לה את זה.
נשקתי קלות לשתי רגלייה, מרגיש בצמרמות העוברת בגופה.
" אני אוהבת אותך" אמרה לי את שלושת המילים שתמיד אהבתי לשמוע מפיה הקטן.
"אני אוהב אותך,הלוואי והיית יכולה לדעת כמה" התכופפתי ונשקתי קלות לפיה.
אהבתי אליה הורגשה בכל נים בגופי, בכל שערה וטיפת דם. שמה חרוט על ליבי

"לוקאס אתה יכול למרוח לי קצת בבקשה" ביקשה ממני אנה שלי למרוח לה קרם הגנה.
אנחנו כרגע שוכבים לנו בנחת בחוף הים האקזוטי בקוסטה ריקה. " אתה יודע מה?" אמרה לי מתיישב על כיסא השיזוף שלה.
" בוא נצא לטייל קצת, לראות, לחקור" עינייה נצצו בהתרגשות ומצאתי את עצמתי מביט בה בהערצה.
למרות פציעתה היא אינה מוותרת לעצמה, היא נחושה להצליח, להשתקם.
" קדימה" התרוממתי ואחזתי בידה מסמן לשומרים החדשים לאסוף את דבריו.
כמובן שאקדחי הכסוף תחוב במכנסיי.
עזרתי לאנה שלי לקום והושטתי לה את הקביים שלה.
לאחר כמה דקות שאנו הולכים בחול הרך אנה שלי שוברת את השקט.
"יש לי שאלה" עצרה ופנתה אליי. "יתכן שיש לי תשובה" חייכתי אליה חיוך משועשע, גורם לה לגחך גם כן.
"מי זה אברון"
ובאותו רגע, פניי נפלו וכעס ביעבע בורידי