ישבנו באחד התאים המרוחקים בבית הקפה שהיה ריק מאנשים, בחוץ עדיין ירד גשם החזקתי את כוס הקפה בשני ידי להתחמם.
ידעתי שאימא של ג'ון מתה אבל מעולם לא דיברנו עלייה, "אף פעם לא סיפרת לי מה קרה לאימא שלך", אמרתי לג'ון אבל לא ישרתי מבטי אליו.
"אף פעם לא סיפרתי לאף אחד".
"אני לא אף אחת", אמרתי והסתכלתי עליו והוא פשוט חייך בטח צחק על פיצול האישיות שהפגנתי בפניו אבל אותה תחושה התחוללה בתוכי גם, רציתי אותו קרוב ורק שלי אבל באמת שהאמנתי שיהיה לו עדיף בלעדיי.
"אז כאן גדלת?", שאלתי אותו וחיוכו הפך קטן יותר כאילו נזכר בעבר.
"נולדתי כאן גרתי לא רחוק מפה בדירה קטנה עם אימא שלי כשהייתי בן שלוש עשרה היא חלתה וקצת אחרי שחגגתי יום הולדת חמש עשרה היא נפטרה המוות שלה גרם לכנפיים שלי להתפרץ ומאז ועד היום הייתי באקדמיה", ג'ון סיפר לי.
הרגשתי נורא עם עצמי תמיד הנחתי שג'ון הגיע לאקדמיה כמו כולנו.
הוא מעולם לא שיתף על החיים שלו בעבר אז העדפתי לא לחטט אבל עכשיו אני מרגישה לגמרי טיפשה חשבתי שאחרי שאני וג'ון נתחתן הוא יהיה כמו ספר פתוח בפני אבל מסתבר שכל מה שהייתי צריכה זה לשאול אותו.
"ג'ון אני מצטערת".
אחת המלצריות ניגשה אלינו מקצה המסעדה, "הכול בסדר צריכים עוד משהו?", היא שאלה אבל לפני שהספקתי לענות לה ולשלוח אותה חזרה לדרכה היא הסתכלה על ג'ון במבט ממוקד.
"ג'ון זה אתה?", היא שאלה בהפתעה הוא הרים מבטו וחייך אליה.
"מלאני מה שלומך?", מלאני הייתה גבוהה עם שיער שחור ארוך ומתולתל ועם מדי מלצרית קצרים מידי למזג אוויר שכזה.
"איתי הכול רגיל אבל נראה שאצלך מעולה אתה גם נראה מעולה", היא אמרה והניחה את ידה עליו וזה עצבן אותי.
"גם את נראית טוב מלאני", הוא ענה בחיוך לא ידעתי על מי מהם בא לי לקפוץ קודם.
"אתה חוזר לעיר?", היא שאלה לא מורידה ממנו את היד שלה עם הציפורניים הארוכות שלה.
"אנחנו כאן רק לביקור", הוא אמר לה והיא הסתכלה עליי במבט עקום, "אני מלאני ואת?", היא שלחה את ידה קדימה ללחוץ את שלי אבל קמתי ממקומי.
"אף אחת", אמרתי ועקפתי אותה הלכתי לכיוון היציאה הגשם הפך חלש יותר פניתי לחנות קטנה וקנית סיגריות.
כל הסיבוב בבית הקברות ופגישה עם חברות הילדות של ג'ון גרמו לי לרצות לעשן בטירוף אז הדלקתי סגריה.
ג'ון יצא מבית הקפה והתקדם לעבר האוטו התקדמתי גם אני לאוטו חיכיתי שג'ון יפתח את הדלתות וניכנס אבל הוא התקרב אליי.
"לא ראית אותך מעשנת מאז שהיית בלחץ לפני שנכנסנו למקעקע ממה את בלחץ עכשיו?", הוא אמר לא מודע לעבודה שהייתי מעשנת באקדמיה בזמן שהייתי דואגת לו, "אני לא בלחץ".
"את מקנאה?", הוא שאל בחיוך מלא שיניים שגורם לי לרצות לעשן את כל הקופסה טיפות גשם עוד טפטפו עלינו וחושך התחיל לרדת.
"אני לא מקנאה, אתה מוכן לפתוח את הדלתות בבקשה?".
"אז למה את כועסת?", הוא שאל בחיוך ערמומי.
"אני לא כועסת", אמרתי וזה רק גרם לג'ון לחייך עוד יותר, "ג'ון מה אתה רוצה?", זרקתי בכעס את הסגריה הדולקת לתוך שלולית.
"אותך", הוא ענה.
לקחתי צעד קדימה לעברו נעמדתי על קצות האצבעות תפסתי בחוזקה בג'ון ומשכתי אותו צמוד אליי הנחתי בפראות את השפתיים שלי על השפתיים שלו.
הוא תפס במותניים שלי והצמיד אותי למכונית.
YOU ARE READING
שייך לי - בני הנפילים 2
Фэнтезиעונה שנייה לסיפור שייכת לי !! .. "אז למה נסעת בלעדיי? למה לא סיפרת לי שאבא שלי הוא זה שתקף אותך? למה לא ספרת לי שכבר תקף אותך מלאך בעבר?", צעקתי לעברו. "בגלל שלא רציתי שתרגישי אשמה", ג'ון השפיל מבטו ואני כבר הייתי מבולבלת ממש, "על מה אתה מדבר ג'ון?"...
