נסענו לעבר מחסן שהיה במרחק שני עיירות, לפי מה שהאדם האחרון שנתקלנו בו אמר, אימא שלי אמורה להיות שם.
התפללתי כל הדרך שהיא שם והיא בסדר ואז הדרמה הזאת תגמר אבל דרמה אחרת תתחיל כי אני לא מתכוונת לעצור עד שאהרוג את איאן ואבא שלי זה מגיע להם אחרי שניצלו אותי ששיקרו לי הפכו אותי לרוצחת והם ישלמו על כל מה שהם עשו.
ג'ון הניח את ידו על הרגל שלי לפתע ליטף אותה, "הכול בסדר את שקטה יותר מידי".
"אני פשוט לא מבינה אם איאן היה בתוך האקדמיה למה אבא שלי היה צריך אותי בשביל לקחת את האבן ולחדור את הגדר?", הרהרתי בקול אבל ג'ון הסתכל עליי לרגע בהפתעה.
"איזו אבן?".
"אבן קטנה כזאת שהייתה במשרד של דריק בגווני כחול", אמרתי וג'ון לרגע איבד שליטה על הרכב בבהלה הוא ירד מהכביש וחנה את הרכב בשוליים.
"את נגעת בה? באבן?", הוא שאל בבהלה ואני לא הבנתי את פשר ההיסטריה שלו, "את בסדר לא הרגשת כלום?", הוא המשיך לשאול בדאגה.
"ג'ון זאת רק אבן שאבא שלי השתמש בה בשביל לחדור לאקדמיה".
ג'ון נשם עמוק והביט בי בדאגה, "ליה שלי אני צריך לספר לך משהו, זה נכון שהאקדמיה מוגנת גם ללא גדר הברזל, לפני המון שנים הייתה קבוצה של מדריכים שביחד יצרו הגנה על האקדמיה בשביל להרחיק שדים ומלאכים ודברים אחרים שלא רצויים אבל בשביל שאבא שלך יצליח להיכנס לתוך האקדמיה הוא היה צריך רק מישהו אחד שיהיה מספיק חזק בשביל להתיר את ההגנה שלהם".
"כאן איאן נכנס לתמונה", חשבתי לעצמי בקול.
"בדיוק בשביל זה אבא שלך בחר לגייס את איאן לצדו", ג'ון אמר מה שחשבתי.
"אווקי אז למה הוא היה צריך אותי ומה זה האבן הזאת שהבאתי לו אם היא לא עזרה לו להיכנס לאקדמיה", שאלתי אותו והוא ניתק לרגע את מבטו ממני כאילו לא רצה לספר.
"האבן הזאת היא אבן עתיקה ומסוכנת שאף אחד לא רוצה להתעסק אתה או בדיוק יודע איך, האבן הזאת יכולה ללכוד נשמה של כל מלאך שד או בן נפילים שקיים אבל בגלל שאף אחד לא יודע איך להתעסק אתה אף אחד גם לא העז לגעת בה במשך עשרות שנים", ג'ון אמר ואז שתק לרגע נתן לי להקל את הדברים.
"זה פשוט לא ייאמן אבא שלי פחד שיקרה משהו לאיאן אז הוא עשה את כל זה בשביל שאני אסכן את עצמי ועוד נתתי לו את הנשק היחידי שהיה לנו נגדו?".
הכעס שוב הציף אותי ג'ון שלח ידיו לעברי אבל יצאתי החוצה מהרכב אל טיפות הגשם.
ג'ון מיהר ויצא אחריי.
"אני פשוט טיפשה!", צרחתי והכנפיים שלי התפרצו.
"אמיליה", ג'ון ניסה להתקרב אליי אבל התרחקתי ממנו, פחדתי שאפגע בו.
"אני מטומטמת וכל כך תמימה", דמעות התערבבו עם הגשם שטפטף על פניי הרגשתי את הכעס מגיע לכל חלק בגוף שלי.
הכנפיים שלי זזו ללא שליטה הם התחילו להכביד עליי להעמיס עליי הרגשתי שאני הולכת לקרוס לתוך הכעס שלי רציתי לתלוש לעצמי את הכנפיים.
לא הייתי מרוכזת, לא ראיתי את ג'ון מתקרב אליי.
"ליה אני מצטער".
ג'ון מלמל לחש ואני איבדתי את ההכרה שלי.
YOU ARE READING
שייך לי - בני הנפילים 2
Fantasyעונה שנייה לסיפור שייכת לי !! .. "אז למה נסעת בלעדיי? למה לא סיפרת לי שאבא שלי הוא זה שתקף אותך? למה לא ספרת לי שכבר תקף אותך מלאך בעבר?", צעקתי לעברו. "בגלל שלא רציתי שתרגישי אשמה", ג'ון השפיל מבטו ואני כבר הייתי מבולבלת ממש, "על מה אתה מדבר ג'ון?"...
