אל תתעסקו עם הבן אדם הלא נכון // מתורגם

הפסקה

תקציר: לואי צריך הפסקה מסגנון החיים של המאפיה.

אחד ארוך ומרגש, סליחה על הדמעות שלכם):

אין לכם כמה מושג פחדתי מהיום שבו אצטרך לתרגם את הפרק הזה גם בגלל התוכן וגם כי הוא פשוט לא נגמר תהנוו :)

~~

הארי השפיל את מבטו אל לואי, מזעיף פנים על פניו, לואי היה שקוע במחשבות, לא התמקד בסרט שבחר. עברו כמעט שבועיים מאז שהבחין לראשונה בשינוי בו, למרות שלואי חייך דרכו ואמר לו שהוא רק עסוק במחשבותיו וכנראה חושב יותר מדי.

הוא קירב את לואי ונישק את מצחו, לואי הרים את מבטו אליו בחיוך עדין והצמיד נשיקה לקו הלסת שלו, לפני שהצמיד את פניו אל צווארו של הארי.

"בייבי."

לואי זמזם, הארי שפשף למעלה ולמטה את זרועו שהייתה מונחת באמצע, "אתה לא צריך לדבר איתי על זה אם אתה לא רוצה. אני לא אכריח אותך לעשות זאת. אבל תדע את זה בכל פעם כשאתה מוכן לדבר, אני אהיה שם בשבילך."

"אני יודע." לואי לחש, "אני רק חושב על דברים... אפילו לא בטוח מה. עדיין מנסה להחליט."

הארי הנהן ונישק את ראשו, הוא נתן לחיצה ללואי "אני כאן בשבילך תמיד בייבי"

~~~

ככל שחלף זמן, כך לואי הבין טוב יותר מה הוא מרגיש ומשום מה זה הרגיז אותו. הוא לא ידע אם הוא כועס על עצמו, כועס מהמצב, כועס מהמחשבות שהוא ניסה להדוף - אולי זה היה שילוב של זה כולם.

הצעד הראשון עבורו היה להבין מדוע הוא מרגיש כבוי מלכתחילה. מה שגרם לו להבין למה הוא מרגיש ככה. הצעד השני היה ניסיון להתגבר עליו - אך כשעלתה במוחו מחשבה מסוימת, הוא מיד הדחיק אותה. הוא לא רצה להגיע לנקודה הזו.

קל יותר להגיד מאשר לעשות, ככל שחלף הזמן, כך הוא היה בטוח יותר במחשבותיו. זה הרגיז אותו לחשוב ככה, זה הרגיז אותו שהוא צריך להגיע לנקודה הזאת. הוא הדחיק הכל, את כל המחשבות והרגשות - עד שהוא לא היה יכול יותר.

~~

יום חמישי אחר הצהריים, לואי פתח בזימזום את דלת משרדו של הארי בבניין, דחף את הדלת לפתיחה ונכנס רק חצי דרך עד לבפנים "האזי?"

הארי הרים את מבטו ממסך המחשב, "היי בייבי. משהו שאני יכול לעזור בו?" הוא שאל, "כנס, למה אתה עומד בדלת."

לואי נכנס למשרד, ידיו רועדות מעט כשהוא עשה צעדים איטיים לעבר הארי. הוא החזיק את כפות הסוודר שלו בידיו, צופה איך השמש שוקעת דרך החלונות הגדולים מהרצפה עד התקרה שמאחורי שולחנו של הארי.

הארי הדף את הכיסא שלו לאחור מהשולחן, "במה אני יכול לעזור לך?"

לואי נשך את שפתו התחתונה. "האם אני יכול - ... אני יכול לקבל חיבוק?" הוא שאל בשקט.