בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 1

*ערוך*

•••

חוק ראשון: אף פעם אל תראו שאתם מפחדים.
חוק שני: תנסו להיראות בלתי נראים.
חוק שלישי: תתחברו עם מי שמתאים לכם.
חוק רביעי: אל תתערבו.
חוק חמישי: תתרחקו מלוק המינגס ומהחבורה שלו.

אלה חמשת החוקים, שחברי הטוב קאל, או קאלום, אמר לי בתחילת דרכי כילדה חדשה.

אני נמצאת בבית ספר הזה שנה.

אני לא ילדה רזה, אני יחסית גבוהה לגיל 17 לבנות, 1.77 ומשקל 70.

הורדתי 7 קילו, לא בשביל להראות תדמית של וואו בואו נהיה רזים ואז יאהבו אותנו, בכלל לא.

אני רוצה להיות ילדה בריאה, אז נפטרתי (בערך) מכל המתוקים שאני הייתי אוכלת כמעט כל הזמן , והכנסתי לתפריט אוכל בריא יותר, גבינות וכאלה.
לא שזה באמת עובד, לפעמים יש לי נטייה לשוקולד.

יש יגידו שאני מוזרה, ויש כאלה שימחאו לי כפיים על זה.

כמו הבנות המטומטמות מהכיתה שלי.

נו אתם יודעים האלה שעושות את זה עם לוק המינגס רק כדי לצאת מגניבות.

וזה בכלל לא הופך אותן לכאלה, זה הופך אותן למושפלות ונואשות.
יש רק אחת שבקביעות שעושה את זה עם לוק בשירותים, קוראים לה האנה, ואפשר לדעת לבטוח שהיא עברה ניתוחים בגופה.

פעם אחת, הם עשו את זה על קיר ובדיוק עברתי, ניסיתי להתעלם מהגניחות המחרידות של האנה.
כשבאה מורה למשמע הרעש, היא ניסתה להשתיק אותם, עד שראתה את לוק, וברחה.

אז אולי אני המוזרה בכל הסיפור הזה,
אבל זה מה שהופך אותי להיות מיוחדת.
להיות פשוט אני.

עברתי לכאן רק כי שמעתי המלצות טובות עליו מבחינת הישגים, מורים טובים וכ׳ו.
אז אפשר לומר שנתקעתי כאן פחות או יותר.

כשהגיעה הפסקת הצהריים, נשכבתי על הדשא והשמש הייתה עליי, קאל היה במבחן במתמטיקה כרגע, מכיוון ולו יש היום ולי בעוד יומיים.

צל הסתיר את השמש הנעימה והחמימה שלי, והתחלתי להתעצבן.
"חרא, מי לעזאזל מנסה להסתיר לי את השמש." אמרתי ולבסוף הסרתי את ידי מעיניי, ומבחינה בלא אחר מאשר לוק המינגס.

"שלום לך, פריקית חמודה." הוא אמר בקול המעצבן שלו, ורציתי להחטיף לו סטירה.

"היי לוק רוברט המינגס." ראיתי את זעמו בפניו, והחזרתי את ידי לעיניי, עד שידו הקימה אותנ על רגליי.

הוא התקדם לעברי, ואני כשלתי לאחור.
"מאיפה את יודעת?" הזעם בלט היטב בעיניו, "הו, לא משהו מיוחד, הפריקית שלך סטוקרית רצינית." אמרתי בשעשוע רב, והוא התעצבן, כאילו הוא שור.

אבל אם לומר את האמת, יום אחד כשהייתי במזכירות שמעתי את המזכירה מדברת עם אמא שלו, והיא אמרה את השם האמצעי שלו.

"זה עוד לא נגמר ניקול בלנסון." הוא עזב את ידי, ושיפשפתי אותה.
זה היה די נחמד לדעת שהוא יודע את השם שלי, כי בכנות חשבתי שהוא לא יודע.

כעבור כמה רגעים אחרי שהוא הלך, הבטתי בידי, וראיתי סימנים אדומים.
לעזאזל יש לו אחיזה חזקה.