בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 38

23 במרץ 2014.

היום יום ראשון.

הייתי עם קפוצו'ן של מיקי מאוס ומכנס ג'ינס שחור, עם נעלי אולסטאר שחורות, כובע גרב היה על הראש שלי, והשיער שלי היה קלוע לצמה.

ישבתי על ספסל בפארק מקומי.
הרוח הייתה נעימה, קרירה אבל נעימה.

הדשא הירוק היה רטוב מטיפות הטל שירדו מקודם.

ילדים יצאו החוצה כדי לקפוץ בשלוליות וההורים שלהם מביטים בהם בשעשוע, אבל בו זמנית דואגים שלא יפלו ושלא יקרה להם נזק נוראי.

תקופת הילדות היא התקופה הכי טובה.

עם תמימות, בלי אלימות (אולי רק קצת), חשיבה שהכל טוב וחשיבה שאנחנו נשאר לנצח ואף פעם לא נמות.

אנחנו כן נמות באיזשהו שלב- את זה כבר לומדים בכל יום שעובר ובכל שנה שעוברת.

קשה לחשוב, שבשלב כלשהו בחיים נפסיק להתקיים.
נפסיק להיות.
ויהיו כאלה שישכחו אותנו וגם לא ידעו מי אנחנו היינו.
וזה כואב לדעת, שבעוד הרבה זמן גם אני מועמדת להיעלם.

ראיתי את קאלום מתקרב אליי ויושב לצידי.
הסתכלתי עליו והדמעות החלו לפרוץ החוצה.
הוא רק ניחם אותי בכך שחיבק אותי.

-

"את חייבת."
"אני יודעת, אבל זה כל כך קשה!" אמרתי בין כל בכי בקול מעומעם, בגלל שפניי היו קבורות בכרית המיטה של קאלום.

אחרי שהוא בא לפארק הגשם התחיל ואז מיהרנו לבית שלו שנמצא חמש דקות הליכה מהפארק.

"ניקול, אני ממש אתגעגע אלייך, זה לא הגיוני הדבר הזה..." קאלום אמר בעצב.

אמרתי לקאלום בשנייה הראשונה שאמרו לי את זה, הוא נהיה עצוב ביחד איתי.

להיפרד מכל הדברים היפים שחוויתי כאן... זה כל כך קשה.

"אני יודעת." לחשתי, מקווה שזה רק חלום רע.

-

רוב היום העברתי אצל קאלום, שיחקנו בווי, צחקנו, או סתם שכבתי עליו כי הוא היה כל כך נוח.

כשהגעתי הביתה, דילן ירד בדיוק מלמעלה ולפי מה שראיתי, הוא התקלח.

"היי אחות קטנה, אני רואה שמישהו החזיר לך את השמחת חיים!! אבל תתני לי לנחש, אם זה היה לוק- היית חוזרת עצובה כי את יודעת... אבל חזרת שמחה ואת סיפרת את הסוד רק לקאלום, אז זה אומר שהיית אצל קאלום והוא שימח אותך, האם אני צודק?" הוא שאל את השאלה האחרונה בקול שחצני שגרם לי לצחוק.

"כן."
"אני אוהב את הילד הזה, תמיד גורם לך לשמוח."
"בשביל זה קאלום נולד, בשביל לשמח אנשים."