נכנסתי לבית ספר, יודעת, שמה שמחכה לי לא טוב.
וצדקתי.
הצמידו אותי בחוזקה לקיר האבן המחוספס, "מה קורה פריקית?" לוק שאל, אשטון ומייקל היו לצידו.
הרגשתי משהו חד ברגלי, וראיתי שהוא חתך אותי, ירד לי דם.
ועשיתי מה שאני אמורה לעשות.
בעטתי לו באמצע וברחתי, כשהדמעות ממשיכות לרדת על פניי והדם ממשיך לזלוג על רגליי ואז משאיר שובל של דם מאחוריי.
אני שונאת אותך לוק המינגס.
יד תפסה בידי, וכמעט ומעדתי.
ניסיתי להשתחרר, אבל החזיקו אותי חזק, וחיבקו אותי, שהדמעות עדיין בעיני.
"אני כל כך מצטער ניק, את לא חייבת לעשות את זה." קאל אמר בקול שבור.
"לא קאל." דחפתי אותו ממני, ורצתי לשירותים, התנתקתי, ודאגתי כשהדם התייבש, שטפתי את פניי, סידרתי את האיפור שלי, וייצאתי לבחוץ.
כולם הסתכלו עליי, והחבורה של לוק עברה, וכולם עמדו דום, כאילו הם חיילים, וחלקם ברחו.
עמדתי להם באמצע הדרך.
"עופי מפה פריקית, תני לנו לעבור."
"לא."
"מה אמרת?!" הוא התקרב אליי, התקרבתי אליו גם, "אמרתי לא." חייכתי בזמן שהיה לו חיוך עצבני, "עדיין לא שכחתי מה עשית לי."
"גם אני לא שכחתי." נחטפתי לו סטירה, שהוא היה בהלם כמה שניות.
הוא בא להרים עליי יד, ואז נעצר, הוא צרח, ואז אמר בקול זועם, "אני שונא אותך ניקול בלנסון."
"הו מסתבר שזה הדדי." חייכתי והלכתי לעבר קאלום, שחייך, והלכתי איתו לקפטריה.
כמה מהתלמידים הלכו אחרינו.
כמה מהם קראו לי בשם.
ניקול האמיצה.
אני דווקא אוהבת את זה.
זה מצלצל טוב.
ואני אוהבת לדעת שעשיתי משהו טוב.
לוק המינגס חייב להתעורר מהמציאות שבה הוא חי.
YOU ARE READING
בובה על חוט- לוק המינגס.
Fanfictionניקול בלנסון, תלמידת כיתה י׳א, בת 16 כאשר היא פוגשת בלוק המינגס, הילד הרע של הבית ספר. לפני שנה ניקול הגיעה לבית ספר בתור ילדה חדשה והתחברה מיד עם קאלום הוד, ניקול לא ידעה שתהפוך לבובה של חוט של לוק, ניקול בחיים לא ניחשה, שכל החיים שלה היא הייתה בוב...
