בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 16

הרגשתי שבורה, פעם ראשונה אולי, הלכתי במסדרונות בית הספר, כולם בכיתות, שמעתי גניחות.

עברתי ליד הקיר המחוספס זיכרונות הופיעו בראשי, והדמעות המשיכו לרדת, ואז ראיתי את לוק ואת האנה, שניי האנשים השנואים עליי ביותר.

ניסיתי להתעלם ולהמשיך ללכת, אבל הרגשתי מבט עוקב אחריי, שהסתובבתי ראיתי את האנה מסתכלת עליי במבט מרושע, ומיד לאחר מכן, היא נשכה את אוזנו של לוק, גורמת לו לגנוח קצת, ואז היא נישקה אותו.

הלכתי במהירות, בדרך ראיתי את מייקל וקאלום הם נראו שמחים, ולא מודעים אליי, שמעתי אותם מדברים על פליסיטי, מתברר שהיא סיפור כיסוי, בגלל שהם ביחד.

פליסיטי היא בת זוג של כריס, אבל בגלל שהיא רוצה שזה יישמר בסוד, היא החברה של קאלום, הכל בגלל ההורים שלה, הם לא מחבבים אותו במיוחד, וככה היא שכנעה את קאלום להיות איתה, כדי שלא יחשדו לבינתיים, שהוא ומייקל ביחד.

עברתי על פניהם במהירות, התיק על הגב שלי, ואני מודעת היטב, שהדם על הרגל שלי משאיר שובל על הרצפה.

בכל צעד וצעד, הכאב ברגל שלי גודל עוד ועוד, אני נאנקת מכאבים כשאני מגיעה למחצית, עוד מחצית ואני מגיעה לשער בית הספר, אני מוכנה להבריז, אני חייבת להבריז.

צעדים נשמעים מאחוריי, אני מנסה להמשיך ללכת למרות הכאבים.
מייקל וקאלום עוברים על פניי, קאלום לא מתייחס אליי, זה שובר לי את הלב.
איבדתי את החבר הכי טוב שלי, בשביל לוק המינגס המטומטם.
בגלל לוק המינגס קשה לי ללכת.
לוק המינגס אף פעם לא ישתנה, הוא תמיד יהיה זבל.

הצעדים הפכו למטושטשים שכבר הגעתי לגלידרייה, וצ'ראלי הביטה בי המומה.
קאלום ומייקל רודפים אחריי גם לפה.
במהירות מאחור צ'ארלי חושבת לי את הרגל, היא למדה רפואה.
לא נגרם לי נזק, פשוט הרגל לא מתפקדת בגלל הרבה איבוד דם.
ובגלל שאני בקופה, אני יושבת, צ'ארלי הכינה לי תה, והודיתי לה מאוד על כך.

"גלידת וניל וגלידת שוקולד בבקשה."
"כל אחד בגביע נפרד?"
"כן."
"זה 24 דולר, תשלמו לניקול."
"את לא יכולה את?"
"לא. תכבדו אותה, העבירו משהו חד ברגל שלה, והיא לא מרגישה הכי טוב שבעולם." חייכתי טיפה למשמע דבריה.
"מה?!" קאלום צווח, בזמן שמיינתי את הכסף, כשסיימתי, הרמתי את מבטי פוגשת את פרצופו של קאלום.

"היי קאלום." אמרתי בלחש, "אוי ניקול אני כל כך מצטער, אני כעסתי, ואני ומייקל-" קטעתי אותו בסבלנות, "אני יודעת שאתה הומו, הייתה לי הרגשה, ואז שמעתי אותך ואת מייקל מדברים." הוא חייך, ואז ירד לו החיוך, "אני כל כך מצטער." הוא לחש, "זה בסדר." חייכתי אליו ואז מייקל חייך אליי "אני גם מצטער, ועל מה שלוק עשה לך, אני לא יודע מה עובר עליו, אבל אני אברר בשבילך." הוא אמר וחייכתי חיוך גדול "תודה." ובזה הוא הגיש לי את הכסף, הוא וקאלום ישבו באחת הפינות, שוחחו ואכלו גלידה.

החיים שלהם כל כך פשוטים, חוץ מהקטע שהם עדיין תקועים בארון.
אני כל כך אוהבת את קאלום, והמחשבה על שאני יאבד אותו מכאיבה לי.
מכאיבה לי כמו שאני מרגישה כאב חד יורד לי ברגל.
אני מסתכלת לשנייה על הרגל, ורואה דם שייצא מהתחבושת, הדם לא מפסיק עד שאני נופלת מין הכיסא ושומעת צרחות, הדם מפסיק כאשר האמבולנס מגיע, ואני כבר עוצמת עיניים, הצעקה היחידה ששמעתי לפני שאיבדתי את ההכרה הייתה של קאלום, והיא הייתה "ניקול."

--

"היא איבדה מלא דם אדון וגברת בלנסון." קול מבוגר אמר, אני מניחה שזה הרופא, התייפחויות נשמעו לידי, "מי עשה לה את זה קאלום?" הקול של אבי נשמע, "לוק המינגס." קאלום אמר בהחלטיות, אבל בשקט.
"הם לא חברים?" אימי הייתה מבולבלת, "לא יודע למען האמת." קאלום אמר בלחש, "אתה משוחרר אדוני הצעיר."
שמעתי פתיחת דלת וטריקת דלת.
קאלום הלך, ייצא מהחדר.

"האחות קייטי מזריקה לה עוד חומר של שינה, היא צריכה לישון כדי שהכאב יעבור, אם היא תתעורר עכשיו זה יכאב לה." הרופא אומר, "למען האמת היא בשלבי התעוררות, תגידו לי רק לילה טוב, ותלכו הביתה או משהו, תנוחו." הרופא לחש משהו, אולי לאחות וייצא.
"לילה טוב ניקול." נשיקה על המצח, אבא.
"לילה טוב ניקולה." נשיקה בלחי, אמא.

פתיחת דלת, טריקת דלת.
ואני שקעתי לשינה.
לשינה ארוכה ונעימה.