בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 63

פרק זה מוקדש ל@Lukeymukemikey

-

יום ראשון בבוקר היה אותו יום רגיל.

בית החולים חוזר על שלביו כל יום, רק שבכל יום מקרה חדש מופיע.

למדתי את כל מה שעשו לי מסדרת הטלוויזיה האנטומיה של גריי.

קיוויתי להשתחרר מכאן, אבל לפני שעה שעשו לי צילומים, הרופא גילה שיש לי קרע בינוני בלב.

הוא לא הכי נוראי, כלומר אם בעוד עשר ימים לא עושים לי ניתוח אז אני אמות.

לכן, הרופא קבע ליום שלישי בערב ניתוח, הוא אמר שאני אצליח לשרוד יומיים.

האמנתי לו.
פחות או יותר, אבל האמנתי לו, הוא שידר בטחון רב עוצמה שהייתי רוצה שיהיה לי.

ישבתי על מיטת בית החולים, בוהה בדלת יותר מידי.
ברגע שהיא נפתחה פגשתי בדמותו של קאלום.

"היי הרופא הסכים לי להוציא אותך מהמיטה בתנאי שתהיי על כיסא גלגלים." הוא אמר, "אוקיי, העיקר שאני אצא מהחדר הזה." הוא צחק טיפה וכעבור כמה שניות נכנסה אחות עם כיסא גלגלים שעזרה לי לרדת מהמיטה ולשבת על הכיסא.

הודיתי לה מאוד, היא חייכה ואמרה "זאת העבודה שלי." והלכה.

אחר כך, קאלום הוציא אותי אל מחוץ לבית חולים, והסתנוורתי טיפה מהשמש.

קאלום ישב על ספסל כשאני לציוד וכך גם האינפוזיה שלי, שצריכה להיות איתי בכל מקום כרגע, עד הניתוח כמובן.

נכנסו כבר לחודש יוני לשנת 2015.

הייתה ביננו שתיקה, שתיקה טובה עד ששברתי אותה.
"איך אתה ומייקל?" קאלום הרים את ראשו וחייך אליי.

"אנחנו במצב מצויין."
"יופי, זה טוב לדעת את זה." אמרתי, מתכוונת לכל מילה, כשראשי מושפל כלפי הדשא הירוק.

"אני שמחה שאני זוכרת."
"גם אני." קאל אמר והשתתק פתאום.

הרמתי את ראשי לכיוון קאלום, הוא פשוט קפא, ומבטו הסתכל ישר, לא עליי אלא על משהו מאחוריי.

"קאל תסובב אותי בבקשה." ביקשתי וכאילו שקאלום ייצא מהטראנס שבה שקע הוא סיבב אותי למקור שבו הוא בהה.
ברגע שהרמתי את ראשי לאותו כיוון נשימתי נעתקה.

פגשתי בבחור בלונדיני, גבוה, בעל עיניים כחולות, די רזה אבל לא הכי הרבה, לא בכיוון של אנורקסי.

הבחור בהה בי, כאילו נפלתי מהירח.

"ניקול? את זוכרת?" לוק שאל בקול מופתע, ואני לא ידעתי כבר מה לענות.

-

מטרה: 64 הצבעות.
46 תגובות.