ראיתי איך מתקשרים לאמבולנס כעבור שתי דקות שאני לא מתעוררת, ואיך שהם מובילים אותי אליו עד לבית החולים הקרוב.
הם בודקים לי את הלב, כדי לוודא שאני לא מתה, הוא פועם אז הם נרגעים, אבל הם שמים לי מכונת הנשמה.
ההורים בחוץ, דילן בחוץ, אף אחד לא מבין מה קורה, מה קורה לי, אפילו אני עצמי לא מבינה.
לוסי מופיעה לידי, ״לא ציפית שניפגש שוב, נכון?״ היא שואלת ואני מנידה בראשי.
״מה קורה לי?״ אני שואלת אותה, ״הרופאים עדיין לא גילו, הם לא יגלו עד שתחזרי לכאן.״ היא אמרה בשלווה.
״רגע, אני אתעורר, ישחררו אותי ואז אני אחזור לכאן? למה לא השאירו אותי כאן לוסי? תספרי לי מה יקרה באחד מהתאריכים האלה. בבקשה.״ הסתובבתי והבטתי באחותי הקטנה שצבטה את גשר אפה.
״אחד מהאנשים שאת מכירה... ימות, באחד מהתאריכים האלה.״ היא אמרה בלחישה, ״ומה יקרה בתאריך האחר, עוד מישהו ימות? יקרה משהו?״ אני רוצה לדעת, ״אני לא יכולה להגיד לך יותר מזה, אני מצטערת ניקול.״
בהיתי בי עצמי, מונשמת, החזה שלי עלה וירד, והשקט נשמע.
עד שהרעש הגיע, והביא איתו את קאלום, מייקל, אשטון ולוק.
לוק.
מה הוא עושה כאן? אין לו חברה להיות איתה?
ובדיוק שהשאלה הזאת הדהדה בראשי, ראיתי אותה, נכנסת לחדר עם עוד בחורה, אותה מחבקת את לוק והאחרת את אשטון.
ארזליה ובריאנה.
הרופא נכנס והביט בחבורה בהלם, ״אני מבקש ממכם לצאת, אסור ליותר משני אנשים להיות כאן.״
״אני אהיה כאן, אני רוצה לראות אותה... לא ראיתי אותה הרבה זמן.״ לוק אומר, הרופא מהנהן והשאר יוצאים, חוץ מחברה שלו.
הוא מסתובב להביט בה, ״ארזליה, עדיף שתלכי.״ הוא אומר לה, והיא מזדעפת.
״אתה מעדיף אותה על פניי?״
״תלכי.״ הוא מבקש, והיא הולכת זעופה, היישר למעלית.
הרופא יוצא וסוגר את הדלת, לוק נאנח וחוזר להביט בי.
״אני חושב שנפרדנו עכשיו אבל אני לא בטוח.״ הוא צוחק בשקט.
״התגעגעתי אלייך כל כך, ואז התחלתי לצאת איתה, אני לא יודע ניקול, הלוואי וידעתי איך להתנצל בפנייך על זה, בטח היית שבורה.
אני מאוד אהבתי אותך, אני תמיד אהבתי.
ותמיד אוהב.
אני מתכוון ש... אני עדיין אוהב אותך.״ הוא אומר בלחש ועוצם את עיניו, משעין את ראשו כנגד ידי.
אני חושבת שזה מה ששינה את הכל, כי כבר לא הייתי נשמה ליד הגוף שלה, הייתי בגוף שלי, וראיתי רק חשכה.
פתחתי את העיניים שלי, אני תמיד אשנא בתי חולים, הצבע הלבן מעיק לי בנשמה.
לפני שאמרתי משהו, לוסי עמדה לידו של לוק, היא סימנה בשפתיה שבקרוב אני אדע מי ימות.
ולא רציתי שלוק ימות, יש לו עוד הרבה בשביל מה לחיות.
לוסי נעלמה, ואני הסתכלתי על לוק.
אני באמת ובתמים התגעגעתי אליו.
״אני אוהבת אותך, לוק רוברט המינגס.״ והמשפט הזה, גרם לו להרים את הראש, להביט בי ולחייך.
הוא רכן ונישק את ראשי והשתהה מעט.
״נחמד שאת זוכרת.״ הוא אמר לבסוף לאחר שניתק את שפתיו ממצחי והסתכל עליי, ״אני תמיד אזכור את השם של זה שחולל את הכל, לוק. תמיד.״
״כן, חוללתי, גרמתי כאב ונזק, אני עדיין מצטער על זה, לא הייתי צריך להפוך אותך לזה.״ הוא אמר בכנות, ״לזה?״ שאלתי, מרימה גבה.
״כן לזה או לאיך שקוראים לזה...״ הוא אמר, ״איך קוראים לזה?״ שאלתי למרות שידעתי כבר את התשובה.
״בובה על חוט.״
CITEȘTI
בובה על חוט- לוק המינגס.
Fanfictionניקול בלנסון, תלמידת כיתה י׳א, בת 16 כאשר היא פוגשת בלוק המינגס, הילד הרע של הבית ספר. לפני שנה ניקול הגיעה לבית ספר בתור ילדה חדשה והתחברה מיד עם קאלום הוד, ניקול לא ידעה שתהפוך לבובה של חוט של לוק, ניקול בחיים לא ניחשה, שכל החיים שלה היא הייתה בוב...
