בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 54

חזרתי לבית מלון, מספרת להם שנפרדתי ממנו.
ושהוא בגד בי.

אחר כך סימסתי את זה לאמילי, שהיא סימסה לאותו בחור והודיעה לי שההנהלה שלו בסדר עם זה שהוא הומו וקיבלו את זה בצורה יפה.

לאט לאט, התחילו להשתחרר כתבות שבהם אני והאקס שלי נפרדנו.

זה לא שינה לי.

מה שהכי הפריע לי, זה שהוא עוד העז להציע לי להתחתן איתו.

מזל שאני עדיין לא אמרתי לו תשובה.

מה שאומר שאני נערה משוחררת עכשיו.

באמת שלא הרגשתי כאב.
אני לא יודעת למה.

לא הרגשתי אבן שיורדת לי מהלב.
שיחזרתי בראשי את מה שאירע היום, והדמעות נפלו בעצמם.

ליאנה קלטה אותי בוהה במרפסת, עומדת, ולא זזה.
היא ישר באה לחבק אותי.

אהבה פוגעת, אהבה שוברת.
אבל אהבה יכולה לתקן.

אהבה יכולה לרפא.

ייצאתי שוב מהבית מלון, והלכתי למסעדה קרובה.
לא היה לי כוח לאכול, פשוט רציתי כוס שוקו, וזאת הייתה המסעדה האהובה עליי בכל ניו יורק.

התיישבתי שם, והמלצרית כבר ידעה מה רציתי.
קראו לה אנה, היא בת 16, ועובדת בזמנה הפנוי אחרי בית הספר.

אני חיכיתי בסבלנות עד הרגע בו היא הביאה לי את השתייה שלי וחייכתי לה בנחמדות.
השתייה עצמה עלתה ארבעה דולר, אבל אני תמיד הייתי נותנת לה טיפ של עשרים, בגלל העבודה המקסימה והטובה שהיא עושה.

"סליחה?" הרמתי את ראשי נתקלת בעיניים אפורות.
"כן?"
"אפשר לשבת פה? כל המקומות תפוסים וחלקם זקנים..."
"כן בטח." התיישרתי והצלתי אותו מהמבוכה של עצמו.
"היי את לא ניקול? מהלהקה הזאת אלות משהו?"
"כן, ניקול בלנסון. ואתה?"
"מאט אנדרסון." הוא חייך חיוך בעל שיניים לבנות.

ניקול אנדרסון נשמע נחמד.

"אז מה קורה?" הסתכלתי עליו, מצמצתי כמה פעמים, הוא אמיתי?
"מצטער שאלה מטומטמת."
"לא זה בסדר, האמת שבסדר ואיתך?"
"טוב."
וככה השיחה הסתיימה לה.

-

כעבור כמה דקות סיימתי לשתות, אנה באה לאחר שהרמתי את ידי, שילמתי לה את הכסף, ואז את תוספת הטיפ, שזה העשרים דולר, היא כבר רגילה וחייכה לי בנחמדות, אומרת בשקט "תודה."

קמתי ממקומי, אומרת למאט "להתראות." הוא מרים את ראשו.
"כבר הולכת?"
"כן."
"לפחות תביאי לי את המספר פלאפון שלך?" הוא העלה על פניו חיוך כובש.

החלפנו מספרי פלאפון, ואני ייצאתי מהמסעדה.
מתנגשת במישהו.

"תסתכלי לאן שאת הולכת!" הקול המוכר צעק.
זה לא היה קאלום.
זה לא היה מייקל.
זה לא היה אשטון.
זה היה לוק.

מלמלתי סליחה בקול צפצפני, והמשכתי ללכת.
"ניקול?" הוא שאל בחשש, ואני המשכתי ללכת.

שיחשוב שהוא טעה.

אני לא רוצה לחזור.

לא עכשיו אחרי שהכרתי את מאט.

אני בכלל לא מוכנה לזה.

"ניקול!" הפעם הוא צעק, ואני רצתי.

מתעלמת ממנו לחלוטין.